הגמרא במסכת שבת (ל"ג:), מספרת המעשה ברבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, שהיו יושבים במערה אחת, ויהודה בן גרים לצידם. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של הרומיים. תקנו שווקים; תקנו גשרים; תקנו מרחצאות. שתק רבי יוסי ולא ענה דבר. נענה רבי שמעון: כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמם! הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם עד שנשמעו בבית המלכות. פסקה המלכות: יהודה שעילה – יתעלה! יוסי ששתק – יגלה לציפורי! שמעון שגינה ייהרג!
הלכו רבי שמעון ובנו ונטמנו בבית המדרש, והייתה אשת רבי שמעון מביאה להם כל יום לחם ומים לסעוד את נפשם. כשהתעצמו החיפושים, אמר רבי שמעון לבנו: נשים דעתן קלה! אם ייסרו אותה, תחשוף את מסתורנו. הבה נטמין עצמנו במערה אחת אשר לא יוודע מקומה לאיש.
שהו במערה שלש עשרה שנים, וכשיצאו, ראה רבי שמעון, והנה לפניו צועד יהודה בן גרים, אותו מוסר שפל, שבלשונו המתגלגלת הכריח אותו ואת בנו להיטמן במערה אחת שלוש עשרה שנה. אמר: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות.
מפרש רש"י: גל של עצמות – כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה.
מדוע השתדל רבי שמעון לעשות את יהודה בן גרים גל של עצמות דווקא שייראה כאילו מת מזמן רב, ולא הסתפק בהריגתו כעת גרידא?
אלא הנה אמרו חז"ל (עירובין ס"ג.): רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר, שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו… ולא הוציא שנתו! אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: "כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה!" אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש!
יש לתמוה: הן אמר הכתוב: "גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי י"ז), ואיך העניש רבי אליעזר את אותו תלמיד?
אלא כל המבזה תלמידי חכמים, הורג את עצמו במו ידיו! למה נמשלו תלמידי חכמים לכנפיים. כשם שיונה שכנפיה נמרטות אינה כשירה עוד למעוף, אף יהודי שכורת את עצמו מגדולי הדור ונשיאיו על ידי שמבעט בהם וכופר בדבריהם, קוצץ את מקור חייו וגורם לעצמו להתדלדל ולהיאבד מן העולם.
וכן מצינו בחז"ל (שבת קי"ט:): אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא" (דברי הימים ב' ל"ו). מאי עד לאין מרפא? אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה תלמידי חכמים, אין לו רפואה למכתו!
שכן תלמידי חכמים הם האילן אשר עליהם נשען כל בית ישראל. ירושלים חרבה, משום שאנשיה ביזו תלמידי חכמים ובכך כרתו את העץ אשר היה לה למשען ולסעד. גם אדם פרטי שפוגע בתלמידי חכמים, מחסל את נביעתו ופוגע בזכות קיומו, משום כך קבעו חז"ל – אין רפואה למכתו!
זאת התכוון רבי שמעון בר יוחאי, כשנתן עיניו ביהודה בן גרים ועשאו גל של עצמות דייקא, "כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה", רמז בכך, כי לא עתה היא שעת פטירתו, כי אם מאותה שעה שפגע בתלמידי חכמים כבר נטל את חייו, ומאז הרי הוא גברא קטילא שבשרו כבר העלה רימה!
יראה אדם עד כמה חמור עוון ביזיון תלמידי חכמים, עד שנכרתים בגינו מן העולם ונעשים כמו חללים שוכבי קבר. ואף כי נדמה לפעמים שהמעשה אינו גורר כל תגובה; שהחטא אינו מסתיים בשום עונש, אין זה אלא למראית עין! במסתרים, כבר פגעה אצבע אלוקים באיש, ואין זה אלא עניין של זמן, עד שמותו יהפוך למציאות ממשית, והריקבון שבבשרו יוכח לעיני כל.
ומעשה נוסף היה בתלמיד חכם אחד שהיה הולך בספינה לעיר אחרת, והיו עמו הרבה סוחרים עשירים והוא היה עני מרוד, שלא היה לו שום דבר של ערך. ומידי פעם היו שואלים אותו הסוחרים שיאמר להם היכן סחורתו ולהיכן הוא הולך לעסוק במסחר, אמר להם: הסחורה שאני מביא עמי היא הטובה שבכל הסחורות. וטרחו וחיפשו הסחורה בכל הספינה ולא מצאו כלום. והתחילו מלגלגים עליו והחזיקו אותו כשוטה על שדיבר דברים כאלו.
אחרי הדברים האלו עברה על ידם ספינת שודדים, ותפסו הספינה ונכנסו בה "אנשי מלטה" ולקחו מהם כל נכסיהם ורוקנו את הספינה, עד שלא נשאר בה שום דבר, ואפילו את בגדיהם שעליהם לקחו. וכשבאו ליבשה יצאו לעיר אחת, ולא היה להם לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש, ואיש לא הפנה פניו אליהם, ואיש לא שאל לשלומם.
אבל תלמיד חכם זה נכנס לבית המדרש וכיון שפתח פיו נודע מי הוא. וכך חלו לו כל בני אותה העיר כבוד גדול, והלבישוהו מכף רגליו ועד ראשו, וכל אחד היה מזמין אותו לבוא לביתו. וכשהיה הולך ממקום אחד לשני היו מהלכים אחריו כל הגבירים וכל חשובי העיר כדי ללוותו. ואותם הסוחרים כשראו את הכבוד הגדול שחולקים לו הלכו אצלו ופייסו אותו בדברים. אמרו לו: עשה עמנו חסד ודבר עלינו דברים טובים אל חשובי העיר שיעשו עמנו צדקה שאנו מתים מרעב שהרי כל נכסינו אבדו בים. והבטיחם החכם לעשות להם טובה כשיזדמן לידו, עוד יותר מכפי שהם חושבים.
אח"כ הוכיחם בדברים ואמר להם הרי עכשיו אתם רואים שסחורתי משובחת מסחורתכם עליכם לדעת שיש הבדל גדול בין זו לזו. שכל הסחורות שבעולם עלולות להישרף או ליאבד בים או ליגנב, או שעלול לבוא שבר בעסקו, וכדומה מן המאורעות המתרגשים בעולם, שיש הרבה אנשים העולים על משכבם כשהם עשירים וקמים עניים. ואילו התורה סחורה יקרה, ששום נזק אינו שולט בה.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
