זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה: (פרשת צו ו. ב').
יש להבין מדוע הזכירה התורה את צווי קרבן העולה לפני צווי שאר הקרבנות, והרי העולה באה על הרהור הלב, ושאר קרבנות באים על המעשה. כמו חטאת ואשם, ואם כן היה צריך להקדימם?
ועוד יש להבין מדוע תלה את החטאת והאשם בקרבן עולה, וכפי שאמר הכתוב: "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת"?
ואפ"ל, כי הנה ידוע שהיו ליצני הדור אומרים, איך אהרן יהיה ראוי להקריב על גבי המזבח, לאחר שהוא בעצמו מבלי שום אונס, הלך ובנה את המזבח שהקריבו עליו לעגל. וגם אם נאמר שעל עצם עשיית העגל אנוס היה, כי חשש שיהרגו אותו לוּ היה מסרב, אבל על המזבח לא ביקשו אותו לבנותו אלא מעצמו עשה, וכמו שכתוב: "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו"? וי"ל כי לזה יש תשובה ניצחת, כי כל מטרתו הייתה להציל את ישראל מן הכליה ב"מ.
והעניין יובן על פי משל:
בן מלך אחד רכב על סוסו ויצא ליער לצוד ואין איש אתו, וביער היו מתחבאים לסטים מזויינים בתוך מערה אחת. וכשראו את בן המלך מרחוק סיכמו ביניהם לשלול אותו ולהרגו, כדי שלא ילך וילשין עליהם לאביו. אבל היה אחד ביניהם שחס על בן המלך כי יחיד הוא לאביו, ואמר לחבריו: וכי מה נחשב זה הנער שכולנו נעמוד עליו להרגו? לכן אתם תכנסו למערה ואני אעמוד פה, וכאשר יתקרב לכאן תיכף ומיד אהרגנו ואשליכהו באחד הבורות שביער, ואביא לכם את השלל ונשמח בו. הסכימו חבריו לעצתו, ונכנסו כולם למערה, ורק הוא נשאר עומד בחוץ לבדו.
והנה כאשר קרב בן המלך אליו, שלל אותו ולקח גם את סוסו, ושלח אותו חפשי בכותנתו בלבד. חזר הבן לאחוריו לעיר המלוכה וסיפר לאביו את כל הקורות אותו. ומכיוון שבן המלך הכיר את האיש אשר שלל אותו, לכן לאחר זמן קצר תפסו עבדי המלך את האיש וצווה המלך לתלותו. והוסיף המלך שלפני התלייה יניחו את רגליו בסיד, ויכוהו במקלות גדולות על רגליו לצערו בפני המלך, וכן עשו.
והנה האיש המוכה החל לצעוק: אך לבי! אך לבי! כששמע המלך את צעקותיו צווה להביאו בפניו, שאל אותו המלך מדוע אתה צועק "אך" על לבך, והרי הם מכים את רגליך? השיב האיש: אני צועק על לבי שהוא הביא לי את המכות האלה, אמר לו המלך: אין דבריך נכונים, לבך לא הביא לך את המכות, אלא רגליך אשר רצו לקראת בני, וידיך אשר שללו אותו הם הביאו לך את המכות האלה, אמר לו האיש: לא כן, אלא לבי שהיה רחמן ונתמלא רחמים על בנך הוא הביא המכות האלה, והשודדים רצו להרוג את בנך, ואני חסתי עליו והייתי מוכרח לשלול אותו, שאם לא כן היו הורגים אותי ושואלים אותי היכן השלל?
כששמע המלך כן, החזיק לו טובה, אמר לו: דברך טובים ונכוחים, אתה היית סיבה להחיות את בני, על כן אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי, והלבישו המלך בגדי המשנה ושם רביד הזהב על צווארו, וכל השרים היו נושקים שוליו.
והנמשל
אהרן הכהן ראה שהערב רב יבנו את המזבח שנעשה בו העגל, כדי להכשיל את ישראל להקריב עליו לעגל ביום ההוא, כי היו יודעים את האמת שלמחרת יבוא משה רבינו ומעשיהם יהיו בטלים, לכן היו משתדלים לעשות את המעשים דווקא ביום ההוא, והיו יכולים לבנות את המזבח בכמה דקות, והיו נשארות כמה שעות ביום שהיו מניחים את ישראל להקריב לעגל, ואז לא היה לישראל תקומה והיה נגזר כליה עליהם חלילה. ועל כן נכנס אהרן בעובי הקורה ואמר אני אבנה את המזבח, ועל ידי כן העביר את כל היום ההוא בעסק בנין המזבח, כדי שלא יקריבו עליו לעגל באותו יום. והוא ידע שלמחרת בבקר השכם ירד משה רבינו מההר ויתבטל העניין הזה. וכן באמת היה שישראל לא נכשלו בהקרבה, ורק ערב רב הקדימו להקריב בהשכמה, ותיכף ירד משה רבינו וניצולו ישראל מכליה.
נמצא שאהרן הכהן סיכן עצמו בבניין המזבח כדי להציל את ישראל מכליה, וכאשר עשה אותו האיש לבנו של המלך. ולכן זכה אהרן לכבוד הזה שהוא יהיה המקריב על גבי מזבח ה', כשכר על מה שהחיה את ישראל בבניין אותו מזבח שבנה בידו. ועל כן הואיל ואהרן עשה דבר זה מתוך רחמנות לבו על ישראל, לכן כאשר צווה השם יתברך על הקרבנות, הזכיר תחילה קרבן העולה שהיא באה בעבור הלב, כדי לומר שלא יסתכלו במעשה של אהרן בבניין המזבח, אלא יסתכלו ברחמנות לבו שהיה לו בבניין המזבח (בן איש חי דרשות).
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
