וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: (חומש ויקרא כה, לה)
והחזקת בו. אל תניחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו: (רש"י)
מדוע הוסמך פסוק זה של וכי ימוך אחיך לעניין שמיטה?
כתב ה"מגיד מדובנא" כי ישנם אנשים השרויים תדיר בדאגה. גם אם ברכם ה' בעושר ובהון רב אשר יספיק כדי לכלכלם בכבוד כל ימיהם, לא יפסיקו מלטרוח בהגדלת עושרם. מקור דאגתם הוא החרדה לעתידם ולעתיד ילדיהם.
לעומתם ישנם אנשים שמחים טובי לב שהדאגה היא מהם והלאה גם אם בידם מזון לסעודה אחת בלבד הם בוטחים בה' שישלח להם כל צרכיהם.
המעניין הוא שכאשר אלו הנמצאים בדאגה מתמדת לעתידם ולעתיד ילדיהם ואוספים ואוגרים ממון עד בלי די נדרשים לסייע כספית עבור נזקקים או החזקת תורה או כל מעשה צדקה, הם מיד פוערים את פיהם ומטיפים מוסר ואומרים: והלא הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד, זן ומפרנס את כל ברואיו, מקרני ראמים ועד ביצי כנים. ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני ומה לכם לכתת רגליכם לאסוף צדקות ולהיזקק למתנות בשר ודם שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה.
על כגון דא נאמר: כי 'שקר ענה באחיו' (דברים יח. יט') זוהי דוגמת בטחון מעוותת. כי את דאגתו שלו עצמו היה עליו להמר לדאגה לזולת, ואילו לו לעצמו יותיר ביד של מי שאמר והיה העולם.
על פי זה יש לפרש את שהסמיכה התורה פסוק זה למצוות שמיטה, כיון שבשמיטה השריש האדם בלבו אמונה ובטחון בבורא העולם, ואם כן יש חשש שכאשר יבוא אליו עני לבקש תמיכה, ישיב לעני שעליו לבטוח בה' שהוא זן ומפרנס את כולם, 'ברוך הגבר אשר שם מבטחו בה' והיה ה' מבטחו'. ועל כן אומרת התורה "והחזקת בו", שעל האדם מוטלת החובה להחזיק ביד העני, כיון שמדת הבטחון הוא רק לעצמו, אבל כי ימוך אחיך אל תסמוך על הבטחון אלא והחזקת בו.
וכן יובנו דברי הכתוב על פי משל שהביא רבינו ה"בן איש חי":
היה מלך אחד שהיה לו בן יחיד, ורצה המלך שבנו ילמד ויהיה בקי בכל החכמות כדי שיוכל לרשת את מקומו, ולכן מסר את בנו ביד חכם אחד שילמדו את כל החכמות ובפרט דברים שנוגעים לתכסיסי המלוכה.
החכם לימד את הבן במשך מספר שנים, ולאחר סיום הלימודים שלח אותו אצל אביו המלך כדי שיבחן אותו. בחן אותו המלך ומצא אותו שלם בכל החכמות ושמח שמחה גדולה, וציוה המלך לתת לאותו חכם מאה אלף זהובים מקופת האוצר, וגם נתן לו אות כבוד והצטיינות.
אמר החכם למלך נשאר עוד דבר אחד שצריך אני ללמדו, ודי לזה, זמן של שעה אחת בלבד, ולכן תשלח את בנך אלי כדי שאלמדו. המלך שלח את בנו לבית החכם, והנה החכם סגר את הדלת, תפס את בן המלך, והכה אותו חמישים מכות על רגליו, עד כי התחיל הדם להיות שותת כזרם מים, והבן צועק ואין מושיע לו.
לאחר מכן הניח החכם את בן המלך בעגלה אחת ושלח אותו אל אביו.
כשהגיע הבן אצל אביו המלך וראה את בנו צועק וגונח והדם שותת מרגליו, שאל אותו מה קרה? והבן סיפר לאביו את כל מה שקרה. מיד המלך נתמלא חימה וגזר לתלות את החכם על העץ. אך צוה שלפני התלייה יביאו את החכם אצלו שיסביר לו את פשר הענין.
כשהביאו את החכם לפני המלך, אמר לו המלך, כבר גזרתי לתלות אותך, ורק תאמר לי מה השטות הזאת שעשית להרע לבני, ואיבדת בידים את השכר והכבוד שהיית מקבל?
השיב לו החכם, אני נאמן במלאכתי ולא אעשה רמיה, לכן השלמתי את מלאכתי, כי הרי אתה מסרת לי את בנך שאלמדו תכסיסי מלכות. ומכיון שמלך במשפט יעמיד ארץ, וכל אדם שעושה דבר רע יביאו משפטו לפניו, אך העונש צריך להיות כפי מדרגת החטא. ולפעמים יזדמן שיביאו לפניו אדם שגנב מאה דינרים, והוא יחרוץ עליו משפט להכותו אלף מכות, ומכיון שהמלך מימיו לא עקץ אותו אפילו פרעוש מחמת השמירה ששומרים עליו, לכן אינו יודע כמה הוא שיעור צער המכות. ויתכן שאם יכוהו שלש מאות מכות ימות, ואם חמש מאות יהיה גופו חתיכות חתיכות, אך כיון שגזר המלך אלף מכות, דבר המלך אין להשיב, ויכו אותו וימות מיתה משונה על גניבת מאה דינרים, ויש כאן עוול במשפט, ולכן הכיתי אותו מכות שיעור שיוכל לסבול, כדי שיוכל לשער צער המכות עד כמה מגיע בעשר, ועד כמה מגיע בחמישים ועוד ועוד, ואז ידע לגזור העונש הראוי לפי העוון.
כששמע המלך את דברי החכם שמח מאד על דבריו, והוסיף לו מתנה יותר על מתנתו.
והנמשל, הנה העשיר מימיו לא ראה רעבון, ולכן אם יבוא עני רעב ויצעק ללחם, לא ידע העשיר עד היכן מגיע צער הרעבון כדי שיחוס עליו. לכן ציוה השם יתברך לעשירים ולעניים שיצומו יום אחד בשנה ביום הכפורים, כדי שהעשיר יבין עד היכן מגיע צער הרעבון, וממילא ירחם על העני.
וכן קורה פעמים רבות שהעשיר זקוק לכסף בעניני מקח וממכר, ומרגיש הוא דוחק וצער, וכל זה עשה השם יתברך כדי שיבין עד כמה דחוק העני.
ע"פ זה ניתן להבין את הפסוק
ובזה יובן הפסוק: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו" – כאשר אחיך הגיע לדוחק וצמצום, הנה הדוחק הזה היה "עמך", דהיינו שאתה בעצמך היית פעם רעב ביום צום, והיית דחוק למעות כשרצית לרכוש סחורה, ולכן עליך לרחם על העני.
ובתורת הפרשה כתב: מסופר על הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, שהלך פעם אצל עשיר אחד כדי להתרימו על דבר שבצדקה. והלה אמר: איני יכול. אמר לו רבי מאיר: אם כן אתה בחינת קודש קדשים…
תמה העשיר ולא הבין. אמר לו רבי מאיר: חכמינו אמרו (חולין ז:): "ישראל קדושים הם: יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה". ואילו אתה אינך רוצה, וגם לדבריך אין לך, נמצא שאתה קדש קדשים…
ומסופר על הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, שפעם נכנס אצלו עשיר מעשירי העיר, ובתוך כדי שיחה הוציא העשיר סיגריה והיה מעשן אותה. שאל אותו רבי עקיבא איגר מדוע אתה מעשן? השיב לו העשיר, רגיל אני להאריך בסעודתי ולאכול כמה מיני מאכלים, ולשתות כמה מיני משקאות וממלא אני את כרסי, והעישון יפה לשביעה יתירה.
לימים נכנס לביתו של רבי עקיבא איגר עני בן טובים, והתחיל לשפוך לפניו שיחו שהשעה דחוקה לו, ובתוך השיחה הוציא סיגריה מחיקו והתחיל לעשן אותה. שאל אותו הרב מדוע אתה מעשן? ענה לו שאני שרוי ברעב ויפה עישון לרעב.
בוא וראה – אמר רבי עקיבא איגר – כמה תמוהים הם דרכי בני אדם, עשיר מעשן מחמת שהוא שבע, עני מעשן מחמת שהוא רעב, והרי דרך ישרה – יתן העשיר מזונות לעני, ונמצאים שניהם כאחד אוכלים כדרכם ופטורים מעישון…
ומסופר על עשיר קמצן שבאו לביתו שני גבאי צדקה להתרימו לדבר שבצדקה. בתחילה סירב הקמצן, ולבסוף נתן להם המחאה. לאחר שעה חזרו הגבאים ואמרו לו ששכח לחתום על ההמחאה.
אמר להם העשיר: לא שכחתי אלא בכוונה לא חתמתי, משום שחביבה עלי מצוות מתן בסתר ואין רצוני לפרסם את שמי…
מאת: הרב דוד הכהן – בספרו אור דוד על התורה.
