וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ: (פרשת ויגש מד. כה,כו).
ויש לשאול מדוע המתין יעקב עד אשר תכלה הפת מן הסל? הלא מיד בבואם אמרו לו כי אי אפשר להם לרדת בלא בנימין?
אלא שחשב יעקב שמא ירחמו עליו ויקחו עימהם איזה ילד אחר ויאמרו ליוסף שהוא אחיהם. ושיעקב יצוה עליהם לעשות כן לא רצה, אלא אם הם מעצמם היו עושים כן, אך האחים בגודל צדקתם לא רצו לעשות שקר ותרמית. שאם ישאל להם יוסף האם זה אחיכם הקטן? הכרת פניהם תעיד בהם, ודבר שקר כזה אי אפשר להיעשות אלא רק על ידי מי שמלומד ברמאות עד שאי אפשר להרגיש ממנו כן.
וזה שאמר יהודה ליוסף ראה נא כי כנים אנחנו, כי כשאמר לנו אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל, אז ונאמר אליו לא נוכל לרדת רק באופן אם יש אחינו הקטן איתנו. הגם שהיה בידנו להביא ילד אחר במקום בנימין, מכל מקום אמרנו שלא נוכל לראות פני האיש ואחינו הקטן האמיתי איננו איתנו. כי אי אפשר לנו ללכת ברמאות והגם שהיה פיקוח נפש שנאו אורח שקר.(מחצית השקל)
ועתה כבאי אל עבדך אבי,והנער איננו אתנו, ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו כי אין הנער ומת.
יש לדקדק כי מאחר שכבר אמר:"ונפשו קשורה בנפשו", למה הוצרך להוסיף: "והיה כראותו כי אין הנער ומת".
ונראה להסביר ע"פ מעשה שהיה
מעשה שהיה בישיבת וואלוז'ין בזמן שכהן הגאון ר' יצחק מוואלוז'ין כראש ישיבה, שאירע פעם שנגנב חפץ יקר מבעל בית אחד, ואחר חיפוש מדוקדק נמצא הגנב, והוא בחור אחד שלמד אז בישיבה, והיה בן יחיד להוריו, ואביו היה אחד מגדולי הדור ויקר רוח, ויאמר אחד מחברי הנהלת הישיבה להענישו במלקות כראוי לו. ויען אותו חברו לאמר: אף כי הבחור הזה ראוי לעונש, אך במקרה זה אינו נכון לעשות כן, מפני שאביו שהוא אדם גדול ואוהב את בנו יחידו אהבת נפש, ואם ידע את הנעשה לבנו, לא יוכל לשאת את החרפה הגדולה הזאת, ויפול למשכב ויסתכן ח"ו, חזר חבר ההנהלה וטען: במקום שיש חלול ה' אין חולקים כבוד לרב, ואין משוא פנים בדבר, ואדרבה מכיון שאביו הוא רב גדול צדיק וישר, שישמע שבנו הולקה על שעשה מעשה נבלה, ישמח בלבו ויצדיק את הדין, כי לא לפניו חנף יבא. וכמו שנאמר: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בנו לא ידע"
והנה, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ובתוך כך נכנס הגאון ר' יצחק מוואלוז'ין לחדר ההנהלה, ויספרו לו את העניין שהם חולקים בו, כדת מה לעשות, ויען הרב אותם בחכמתו: הן אמת, שאם יבוא המגיד אל אביו של הבחור ויאמר לו: בנך הבחור גנב חפץ יקר מאיש מסוים, ולכן יצא משפטו מאת הנהלת הישיבה להענישו ולהלקותו, אז קרוב הדבר לומר, שהאב לא יצטער כל כך, אלא אדרבה ישמח צדיק שאפילו לגברא רבה דכוותיה לא החניפו, ומוטב דליכסף בעלמא דין, להדריכו בדרך טובה ולא יוסיף לעשות כן. אך אם יבוא המגיד ויספר לאביו של הבחור, שהנהלת הישיבה הענישה את בנו והלקוהו, בטרם יודיע לו את מעשה הגניבה, הרי יש לחוש פן מיד יחלש ויתעלף, עוד לפני שישלים המגיד לספר גופא דעובדא הכי הוה! ולכן, לדעתי יש להסתפק באזהרה לבחור אשר בלאו הכי שקליה למטרפסיה במה שנתבייש בזה, וכדאי ביזיון וקצף.
הנמשל, כי הבין יהודה שיוכל יוסף לענות אותו: מה אתה צועק שאביך אוהב אהבה רבה את בנימין, ונפשו קשורה בנפשו, הלא אם תספר לאביך את האמת לאמיתה, שבנימין נתפס בקלקלתו, שעשה מעשה גניבה מביתו של המושל, לאחר שנתקבל בסבר פנים יפות ואכל ושבע ודשן, ושילם רעה תחת טובה, בגנבו גביע יקר אשר נחש ינחש בו, ולפיכך נמכר לעבד, בוודאי שצדיק גדול כמו אביך שהוא איש אמת יסכים לעונש זה, ואדרבה, לא ירצה לראות את פניו, ויהיה נבזה בעיניו נמאס, מכיוון שהמיט עליו חרפה גדולה כזאת, כל זה חשב יהודה שיוכל יוסף להשיבו ולדחות טענותיו, לפיכך, הקדים בחוכמתו ואמר: "והיה כראותו כי אין הנער ומת", כלומר: שמענה ואתה דע לך! שמרוב גודל אהבת אבינו לבנימין, ומרוב דאגתו לגורל בנו חמודו זה, הוא עומד על הפתח, כמשגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים, ומצפה בכיליון עיניים להופעתנו יחד עם בנימין, והיה מיד בראותו עוד מתחילת הרחוב שאנו חוזרים בלי בנימין, ותוחלתו נכזבה, מיד יתעלף ויגוע מחמת גודל הצער, בטרם יהיה סיפק בידנו לספר לו על מעשה הנער אשר נתפס בגניבה, ולכן אין ברירה אלא לשחררו מכל עונש. (ע"פ המגיד מדובנא)
וזה שאמר יהודה ליוסף, הנה אבינו טען לנו, אתם ידעתם כי שניים ילדה לי אשתי וגו' ולקחתם וגו' והורדתם וגו'. הלא כן אמר לנו אבינו גם בתחילה כי אם לא יבוא בנימין בחזרה אז יגוע וימות. ולקחנו אותו בעל כרחו, ועתה כבואי אל עבדך אבי, רק כבואי לפני השער והנער איננו איתנו אז לא יהיה פנאי לספר לו כל המעשה שקרה כאן עם בנימין. רק תיכף ומיד והיה כראותו כי אין הנער ומת ואיככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את אבי.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
