במעיין השבוע כתב – מחג הפסח ועד לחג השבועות ידועים ימי ספירת העומר כימי צער. נוהגים שאין מסתפרים בהם, אין לובשים בהם בגדים חדשים, אין מתחתנים בהם. ולפי מנהג הספרדים יש לנהוג בדיני אבל אלו עד ליום ל"ד בעומר.
מדוע, מה מקור אבלות זו? והלוא רבינו הרמב"ן זצ"ל כתב, (ויקרא כג. לו') שימים אלו – יש בהם קדושה יתירה, כי הם מקשרים בין הגאולה הגשמית של חג הפסח לגאולה הרוחנית שלמתן תורה, והריהם בבחינת 'ימי חול המועד'. ואנו, לא זו בלבד שאיננו שמחים בהם ביותר, אלא עוד נעצבים בהם! מדוע?
משום שאנו מציינים בהם מאורע מעציב, שאירע לתלמידי רבי עקיבא.
רבי עקיבא, אחד מגדולי הדורות בעם ישראל, היה רועה צאן. עד גיל ארבעים לא ידע אף קרוא וכתוב. ואז, בהחלטה נחושה, פנה ללמוד – ודרך כוכבו ככוכב שביט. כעבור עשרים וארבע שנות עמל שקידה ויגיעה שב לביתו, אל האישה ששלחה אותו ללמוד, שהמריצה אותו וחיזקה את ידיו, כשהוא מלווה בעשרים וארבעה אלף תלמידים. כשביקשה לקדם את פניו, לא הניחוה התלמידים להתקרב, לא הכירוה. הבחין בה רבי עקיבא, והורה להם: "הניחוה! תורתי ותורתכם – שלה היא!" (כתובות סג. ע"א. נדרים נ. ע"א) וכל עשרים וארבעה אלף התלמידים, כולם עד אחד, מתו בחטף בפרק זמן של כחודש ימים, בין פסח לעצרת!
למה? על מה יצא הקצף? מדוע היה הנגף? הלוא התורה עץ חיים היא, (משלי ג. יח') מגינה ומצילה (סוטה כא ע"א). איזה דבר נורא עשו, במה פגמו, שאף תורת החיים שלמדו לא הצילתם ממוות?
הגמרא חושפת את הסיבה. מצביעה עליה: "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולן מתו מפסח ועד פרוס עצרת, על שלא נהגו כבוד זה בזה!" (יבמות סב ע"ב).
לקרוא, ולחרוד! מדוע?
הבה נסביר: על מה היה הנגף?
אחד מיסודות האמונה היהודית, אחד משלושה עשר העיקרים שלה, הוא האמונה בשכר ועונש. מותם של רבבות תלמידי רבי עקיבא ממחיש עיקר זה באופן כה חד, בעונש כה נוקב!
אבל עונש ניתן, כידוע, על עבירות, על חטאים. וכאן לא הזכירו חטא כלל. כאן לא היתה עבירה על אחד מציוויי התורה. לא זו בלבד שקיימו את כל המצוות ונזהרו מכל העבירות, אלא אף עסקו בתורה, התעלו בה, היו תלמידיו הנאמנים של גדול הדור. כל מלה של תלמוד תורה היא אור, זוהר, בונה עולמות רוחניים, בונה את האדם. "מגדלתו ומרוממתו" כלשון המשנה (אבות פ"ו מ"א). מדוע איפוא נכרתו כולם, מדוע נגדעו? ומדוע דוקא בימי ספירת העומר, בימי ההכנה למתן תורה? "על שלא נהגו כבוד זה בזה".
והיפך מכך מצאנו בתלמוד עד כמה כבוד נהגו רבותינו אלו באלו.
מעשה והורה רבן גמליאל לזקן שבעה מגדולי הדור לעליית בית הדין כדי לדון בעיבור השנה. כשעלה, מצא שם שמונה חכמים. אמר: "מי שעלה שלא ברשות, ירד!"
עמד שמואל הקטן, ואמר: "אני הוא שעליתי שלא ברשות. ולא להצטרף עימכם בעיבור השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה ביקשתי".
אמר לו רבן גמליאל: "שב, בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנים לה".
ובאמת, לא שמואל הקטן היה זה שעלה שלא ברשות, אלא אחר. וקם שמואל הקטן, כדי שלא יכירו מי עלה שלא ברשות ויתבייש.
אף רבן גמליאל הבין זאת ושוחח עם המוזמנים בדברי תורה, ולא דן עימם בעיבור השנה. ולמחרת זימנם מחדש, ועיברו השנה. (מסכת סנהדרין יא ע"א וכן בירושלמי).
כיוצא בכך, ביקש רבינו הקדוש לומר שיעורו, והריח ריח שום. אמר: "מי שאכל שום, יצא!" קם גדול תלמידיו, רבי חייא הגדול, ויצא. עמדו כולם, ויצאו.
שאל רבי שמעון את רבי חייא: "אתה הוא שציערת לאבא?"
אמר לו: "חלילה וחס! אלא כדי שלא יבוש אחד התלמידים!"
אבל על ידי כך התבטל השיעור?! דרך ארץ קדמה לתורה, והנשיאה בעול עם החבר היא מקנייני התורה! (אבות פ"ו מ"ו)
הגמרא במסכת ברכות (כז ע"ב) מספרת: כאשר רבן גמליאל התעמת עם רבי יהושע, במחלוקת לשם שמים, וחכמי ישראל ראו לנכון להשעות את רבן גמליאל לזמן מה מנשיאותו, הם לא מינו תחתיו את הגדול מביניהם, את רבי יהושע עצמו. כי אז, יהיה בכך משום פגיעה ושמחה לאיד. כעין הפגנת נצחון. רק משום כך, דילגו על רבי יהושע ומינו את רבי אלעזר בן עזריה, בן השמונה עשרה!
כך נזהרו רבותינו בכבוד כל אדם מישראל!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
