המן הרשע (המן האגגי) היה בנו של המדתא האגגי, מצאצאי אגג מלך עמלק, והבכיר בשרי אחשוורוש מלך פרס. המן הסית את המלך אחשוורוש כנגד היהודים בממלכה, במטרה להשמידם. במגילת אסתר הוא מכונה "צורר היהודים".
במגילת אסתר מוזכרת אשתו של המן, זרש, ועשרת בניו שנתלו יחד איתו על העץ, אך בגמרא מובא כי היו לו בנים נוספים. מספרים לנו חז"ל כי המן עסק בספרות ובלנות במשך 22 שנים, ובהמשך התעשר מאוד והיה אחד מהאנשים העשירים ביותר בתבל – כאשר כל עושרו הגיע מאוצרות בית המקדש ואוצרות מלכי יהודה.
המלך אחשוורוש, ששלט באימפריה הפרסית באותה העת, מינה את המן לשר בכיר. במגילת אסתר מובא, כי לאחר שאחשוורוש רומם את מעמדו של המן, הוא ציווה על כולם להשתחוות לו.
מדוע דווקא המן הרשע עלה לגדולה?
נאמר במגילת אסתר: "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן".
ושאלו רבותנו במדרש רבה: מדוע גלגל הקב"ה כך, שהמן יגדל יותר מכל שרי המלך? וכי לרשע זה מגיעה טובה וגדולה? אלא שהתשובה היא: "הרשעים אין מפטמין אותן לטובתן אלא לטבחה, כך המן הרשע לא נתגדל אלא למפלתו… כך אמר הקב"ה אילו נהרג המן כשירד ויעץ לאחשורוש לבטל בנין בית המקדש לא היה מי יודעו, אלא יתגדל ואחר כך יתלה, הרי אויבי הקב"ה למפלתן הן מתגדלין, וכתיב (איוב י"ב) 'משגיא לגוים – ויאבדם'.
כלומר, הסיבה היחידה שהמן עלה לגדולה, היא כדי להגדיל את שם השם במפלתו, 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'.
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה
מרדכי היהודי, שהיה מראשי הסנהדרין ומנהיג ישראל בתקופה שלפני בניין בית שני, סירב להשתחוות להמן, כפי שכתוב: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" (מגילת אסתר, פרק ג' פסוק ב').
חז"ל מספרים לנו כי המן הרשע רקם על בגדיו ונשא עליהם צלם של עבודה זרה, ואף החשיב את עצמו כעין סוג של אלוה.
כל מי שחי בעת ההיא השתחווה להמן בגלל הצו המלכותי שחייבו לעשות זאת, ומרדכי סבר שהכלל יהרג ואל יעבור, שנכון ביחס לעבירות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, נכון גם במקרה של ההשתחוויה להמן.
מרדכי סבר וכך פסק בפועל, כי כאשר יהודי נקלע לסיטואציה בה מכריחים אותו לעבור עבירה כלשהי בפרסיה, לא משנה באיזו עברה מדובר, עליו לקדש שם שמיים ברבים ולא לעבור את העבירה.
מאחר ומרדכי היה איש חשוב, והמפגשים עם המן היו בשער המלך לעיני יהודים רבים, החובה המוטלת עליו היתה לקדש שם שמיים במסירות נפש.
גזרת המן הרשע: להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים
בעקבות סירובו של מרדכי להשתחוות להמן, התעוררה בהמן הרשע שנאה גדולה לעם ישראל, ובעקבותיה ביקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל יהודי העולם.
לאחר שהצליח לשכנע את אחשוורוש לקחת חלק במזימתו, הטיל גורל (פור),
הקובע באיזה חודש תתקיים הגזירה. הגורל נפל על חודש אדר, והמן ברשעותו שמח כיון שחשב שמשום שבחודש זה נפטר משה רבינו ע"ה, זה סימן למזל רע עבור עם ישראל. המן הרשע לא ידע, כי ישראל הם מעל המזל וכן שבחודש זה חלה גם לידתו של משה רבינו.
בשנה שלאחר מכן, הוציא המן הרשע אגרות לכל המדינות בהן התגוררו היהודים. בעקבות פרסום הגזירה, מדרכי היהודי יצא במסע התעוררות והחזרה בתשובה של עם ישראל, ושכנע את אסתר המלכה להפעיל את קשריה אצל אחשוורוש.
הודות לחסדי הבורא, גזירתו של המן התבטלה, והוא ובניו נתלו על עץ גבוה.
מחיית זכר עמלק
לזכר ביטול הגזרה, קבעו מרדכי ואסתר את חג הפורים, בו מזכירים את נס ההצלה ומוחים את זכרו של המן, זכר עמלק. מצוות מחית עמלק היא מצות עשה כללית מהתורה, כפי שנאמר בספר דברים, סוף פרשת כי תצא: "תמחה את זכר עמלק".
על פי מנהג ישראל, יש להשמיע רעשים בעת הזכרת שמו של המן הרשע בעת קריאת המגילה, כאשר המנהג להכות את המן, הוביל ליצירת ה'רעשן', כלי מיוחד להשמעת רעש למחיית זכרו.
המאבק בין עם ישראל לעמלק הוא מאבק קדום מאוד. אומרים לנו חז"ל "המן מן התורה מניין? המן העץ", ומפרשים חז"ל, שהעץ עליו נתלו המן ועשרת בניו, רומז לעץ הדעת, ויש כאן כלל יסודי וחשוב, שעומד בראש התפיסה העמלקית.
כאשר משתמשים בדעת, כל דבר מוטל בספק. זה למעשה המאבק בין עם ישראל לעמלק – עם ישראל טוען שאנו חיים בהשגחה אלוקית והכל מושגח מלמעלה, ואילו התפיסה העמלקית גורסת שהשגחה אלוקית היא לא "הגיונית" וממילא, הדברים מתרחשים במקרה.
גם במעשה חוה והנחש, היתה עבודתו של הנחש הקדמוני ליצור את הבלבול והטשטוש של ערכי היסוד. הנחש פיתה את חוה ש"פרי עץ הדעת הוא טוב למאכל ונחמד להשכיל". גם המן הרשע, ביקש "אם על המלך טוב, יכתב לאבדם" (מגילה ג', ט'). המן הולך להתאכזר לעם ישראל, להשמיד ולהרוג עם שלם והוא קורא למעשה הזה "טוב". ואחשוורוש עונה לו: "והעם לעשות בו כטוב בעיניך" (מגילה ג', י"א), כלומר כפי ה"טוב" שתיארת בפני.
זה בדיוק הבלבול והטשטוש של ערכי היסוד, על פי האידיאלוגיה של עמלק.
עמלק בגימטריה = "ספק", עמלק הכניס תפיסה שגויה בלב העמים, כביכול אמר להם: אולי עם ישראל יכול להיות מנוצח? אולי השם יתברך חלילה הוא בכל זאת מוגבל?
שליחותו של עם ישראל בעולם
לעומת מחשבה זו של הגויים, שליחותו של העם היהודי בעולם היא להודיע שאין מקרה בעולם כלל, אלא הכל תלוי בהשגחת הבורא.
כשעם ישראל אינו נאמן לתפקידו, מתגברים בעולם כוחות הספק העמלקי, וכך באות צרות קשות לעם ישראל ולאנושות כולה. גם בנפשו של האדם היהודי לעיתים שוכן המן קטן ועמלקי, שמכניס ספיקות בליבו. כך נחשפים בו ייסורי הנפש, הבלבול והפחד.
המפתח לשמחה ולהתרת הספקות היא מחיית זכר עמלק, והאמונה שהבורא טוב ומטיב וכל השגחתו מכוונת לטובת האדם בסופו של דבר. גם אם דרכי ההשגחה אינם מובנים לנו עד תום, יש בנו את כוח האמונה.
