בעניין זה מובא מעשה ברב אחד בעיר המבורג, שהיה אברך צעיר כאשר נתמנה לכהן בעיר זו.
ביום הראשון לשהותו בעיר, באה לפניו אישה תושבת המקום, ואמרה לו שיש לה דין ודברים עם פלוני הגביר, שהיה מנכבדי העיר.
שאלה הרב אם יש באפשרותה להמתין עד מחר, והיות והוא עייף עדיין מטורח הדרך. אך האישה מנתה לפניו כמה וכמה סיבות מדוע צריך הדין תורה להתבצע עוד היום.
קרא הרב הצעיר אל השמש ואמר לו: "לך אל פלוני הגביר ואמור לו שהוא מוזמן לדין תורה עם אישה פלונית!"
הרגיש השמש שאין הוא יכול לזוז ממקומו מרוב פחד מפני תגובתו של הגביר. בליבו חשב איך יוכל להעיז פניו, ועוד להזמינו לדין תורה עם אישה? אך הרב האיץ בו שיזדרז למלא את שליחותו, ואו יצא השמש לדרך בחיל ורעדה ופיק ברכיים.
כאשר בא לפתח בית הגביר התגבר עליו הפחד עוד יותר עד שלא יכול היה להיכנס. החל חוזר אנה ואנה לפני חצר הגביר, והמתין בחצרו אולי יצא מעצמו. וכך היה. הגביר יצא מביתו, וראהו עומד בחצרו. שאלו הגביר לפשר מעשיו כאן, החל השמש לגמגם ובקושי רב הוציא מפיו את דבר שליחותו של הרב.
ענה לו הגביר: "לך אמור לרב שבהזדמנות אחרת אבוא."
חזר השליח אל הרב ומסר לו את דברי הגביר. שאל הרב את האישה האם היא מסכימה לדבריו, והיא השיבה: "אל נא תאחר אותי כי קשה לי מאוד להמתין."
שלח הרב את השמש שנית ואמר לו: "לך אמור לגביר כי האישה אינה מסכימה להמתין ולכן מצווה אני עליו שיבוא עוד היום!"
כשמוע השמש כי הוטל עליו ללכת אל הגביר פעם נוספת, נבהל עד למאוד. ידוע ידע כי עשירי המבורג אינם סובלים דברים קשים כאלה, ובמיוחד, שביזיון גדול הוא לאיש אמיד להיות מוזמן לדין תורה עם אישה.
בלית ברירה הלך שוב השמש אל הגביר וכמו בפעם הראשונה נעתקו המילים מפיו עד ששאלו הגביר: "מה אמר הרב?"
אז אמר לו שהאישה אינה מסכימה להמתין ועליו להתייצב עוד היום בבית הרב. מיד נתמלא הגביר חימה על הרב ואמר לשמש בחוצפה: "לך ואמור לרב כי אני הגביר דהמבורג והוא עודנו אורח פה. עדיין אין הוא מכיר את אנשי המקום. אם אני אומר שבעת שיהיה לי פנאי אבוא, הרי בודאי אקיים דברי!"
הלך השמש אל הרב ומסר לו את כל דברי הגביר, מיד קם הרב ואמר אל השמש: "לך מיד ואמור לו כי אמנם נכון שהוא הגביר דהמבורג, מכל מקום אם אני אומר שיבוא היום הוא מוכרח לציית ולבוא דווקא היום. אמנם אין תחת ידי צבא ומשטרה שיביאוהו בעל כרחו, מכל מקום יש לי אמצעי ושמו 'חרם' ואני יכול לשגרו אליו באמצעותך!"
כשמוע השמש דברים קשים כאלו אחזה בו פלצות וביקש מהרב שישלח מישהו אחר. הרב עמד על דעתו שילך הוא בעצמו ובמהירות האפשרית.
כאשר ראה השמש כי אינו יכול להשתמט מתפקיד קשה זה, אזר חלציו והלך לגביר בפעם השלישית. בקושי רב הצליח הגביר להוציא מפי השמש את כל דברי הרב, והשמש עצמו לא יכול היה להביט בפני הגביר מרוב בושה ופחד.
מיד כשגמר את דבריו הסתלק מבית הגביר כשכולו מזועזע ונרגש. כעבור שעה קלה התייצב הגביר בבית הרב כשהוא מושיט את ידו לעבר הרב ומכריז בקול גדול: "מזל טוב! מזל טוב! כבוד הרב באמת ראוי להיות רב בעירנו! עכשיו אפשר לגלות את האמת, שאין אני הנתבע ואין האישה הזאת תובעת. כל העניין היה בבחינת ניסיון בעלמא. בלב פרנסי העיר קינן חשש גדול שמא הרב מחמת גילו הצעיר לא יוכל לקיים כהלכה את הדין של 'לא תגורו מפני איש', כיוון שיש במקומנו גבירים גדולים ותקיפים, לכן אמרנו לנסות את כבוד תורתו, על ידי הזמנת דין תורה. עכשיו כשראינו שהרב אינו נרתע מכל קושי ואי נעימות, וקיים את מצוות התורה ללא כל פגם או סטיה – ראוי הוא להיות רבנו!"
זוהי המעלה הגדולה, אנשים דבקים באמת רק כשנוח להם, אולם פעמים רבות משיקולים זרים ומחוסר אמונה "משנים" הם את דיבורם או הנהגתם עד כדי שקר גס ובריחה מדרך הישר. באמת אין פשרות ואסור שתהיינה פשרות, כי כל מה שהוא לא אמת הוא שקר.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
