ב"אפיקי מים" כתב עד כמה התורה היא המאירה את דרכו של האדם לחזות נכונה את הדרך אשר הולך בה, הטובה היא, אם להיפך ח"ו.
המסופר על רבי עקיבא ורחל אשתו במסכת כתובות (מ"ב.- ונדרים נ'): ממחיש לנו עד כמה אמת יש בכך. וכך מספרת הגמרא:
מעשה היה ברבי עקיבא (נט) שהיה רועה אצל כלבא שבוע שהיה אחד מן העשירים הגדולים של ירושלים. ולמה נקרא כלבא שבוע, שכל מי שהיה נכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, היה יוצא שבע. ראתה רחל בתו של כלבא שבוע את ר' עקיבא כשהוא הגון וישר, אמרה לו: אם אתחתן לך, האם תלך ללמוד תורה? אמר לה: הן. הלך וקידשה בצנעה.
שמע אביה שהוא קידש את בתו, נדר שלא תיהנה בתו מנכסיו. הלכה ונישאה לר"ע בימות הגשמים. ולא היה להם מצע לשכב עליו וישנו על גבי קש ותבן. וכל בוקר היתה צריכה לטרוח ולנקות את שערה מן הקש שנסתבך בהן. והיה ר' עקיבא מנחם אותה בדברים ואומר לה: אם יזכני השי"ת בעשירות, אעשה לך "ירושלים דדהבא". (טבלה קטנה של זהב, שצורת העיר ירושלים מצויירת בה, וכל מה שיש בעיר). והיו שמים אותה על בית החזה לנוי.
כל יום היה הולך וקוצץ חבילה של עצים מן השדה, חצי היה מוכר כדי להתפרנס ובמחצית השניה היה מתחמם ולומד לאורו. עמדו עליו השכנים ואמרו לו: ר' עקיבא, אתה מסמא את עינינו בעשן ביום ובלילה. מכור לנו את העצים וקח בדמיהם שמן, ולמד לאור השמן.
אמר להם ר"ע מן העצים האלה יש לי שלושה מיני תועלות. האחד שאני לומד לאורם. השני שאני מתחמם בלהבה שלהם. והשלישי שאיני ישן הרבה בגלל העשן.
כדי לנחמו נגלה אליו אליהו הנביא בדמות עני, ואמר לו: בבקשה תן לי מעט מן התבן הזה שיש לך. שאשתי ילדה ואין לי על מה להשכיבה. ניחם ר"ע את אשתו ואמר: ראי שיש עניים יותר מאיתנו שאין להם אפילו את התבן הזה.
בזמן היותם עניים לאחר שגירש אותם כלבא שבוע – היה עוני כל כך נורא עד שהיה מוריד לאשתו כל בוקר את הקש והתבן מהשערות והיה מבטיח לה שכשיהיה עשיר יעשה לה תכשיט שנקרא "ירושלים של זהב" – וכששמעה רחל את הבטחותיו, מיד אמרה לו, לך לבית המדרש ללמוד וקיים את הבטחתך לי לפני שהתחתנתי איתך. ומיד הלך רבי עקיבא, ושקע בלימוד תורה, וההמשך ידוע כיצד שנהיה ר"ע "לרבן של ישראל" שהאיר בתורה את עיניהם של ישראל
ונשאלת השאלה; למה רק בשעה זו הרגישה הצדקת רחל, צורך לומר לר"ע ללכת ללמוד תורה, וכי למה לא התעוררה לפני כן. שמתוך הסיפור משמע, שרק כששמעה רחל מפי רבי עקיבא את ההבטחה שבזמן שיהיה עשיר יעשה לה תכשיט שכתוב עליו 'ירושלים של זהב' זה היה הדבר שעורר אותה, לפנות אליו לקיים את הבטחתו ללכת ללמוד תורה. וכן רואים שמיד לאחר שבא אליהו בדמותו של אותו עני, ובזה ניחם את אשתו שיש אנשים שמצבם יותר גרוע משלהם, שאפילו חופן תבן אין להם, ומיד ביקשה ממנו ללכת לבית המדרש ללמוד תורה, הלא דבר הוא?!
וההסבר לכך נפלא הוא; דהנה על מסירותה של רחל אין מה להכביר במילים, שהרי היא נהפכה לסמל לאות ולמופת, ללמד לבנות ישראל, מהי המסירות המיוחדת הראויה למי שאוהבת תורה באמת; שאין זה רק כסיסמה ריקה מתוכן, להיות אשת חיל, בלי כיסוי אמיתי. אלא שרחל הצדקת היתה מוכנה באמת ובתמים, להיות לעזר לבעלה החלמיד חכם, עד כדי מסירות נפש למען התורה הקדושה, שהרי היא עזבה שכיות חמדה ומטמוני ארץ, המצויים לרוב בבית אביה, שהיה מעשירי ירושלים, ויכלה להתחתן עם חתנים מפוארים וחשובים לא פחות, מהמשפחות המיוחסות שבירושלים, ואפילו יכלה למצוא חתן מפואר העונה לתואר "תלמיד חכם", אך היא שאהבת תורה בערה בלבה, היתה מוכנה לוותר ולזנוח את כל מה שנראה כנוצץ מחיי העוה"ז, ובחרה בבעל עני ואפילו שעם הארץ היה, ומשפחתו משפחת גרים, והכל בגלל שהיא גילתה בו את אותו פוטנציאל גדול, של חוכמה טבעית, ועל כולם המידות הטובות שנחון בהם. וכשקיבלה את הבטחתו שילך ללמוד תורה, מיד הזדרזה להינשא לו, ואפילו שזה נגד את דעת אביה העשיר ובעל המעמד הרם, ואפילו לא שאלה אותו, כי ידעה ששאלה מעין זו יכולה רק לעכב, ומי יודע מה יהיו התוצאות של אותו עיכוב. וגם הסנקציה הכלכלית שהוטלה עליה על ידי אביה, לא הזיזה אותה מדעתה, ואת הכל היא היתה מוכנה להקריב על מזבח אהבתה לתורה, לזו יקרא, 'אשת חיל תפארת בעלה'.
ואכן לאחר שהתחתנו, בתחילת הדרך סבלו סבל רב בקשיים יום יומיים, לא רק הקושי הנפשי, לחיות בתנאים כה נחותים ממה שהורגלה בתפנוקי בית אביה, אלא שהקושי היה קושי אמיתי, להשיג את פת לחמם, פת במלח.
וגם מדור ראוי לא היה להם, והסתפקו באיזה בית מתבן. וכיון שבתחילת דרכם היו ביחד, והיתה צריכה להיות מעט זמן עם בעלה, שנה יהיה לביתו, לא ראתה את הזמן מתאים לבקש ממנו ללכת ללמוד תורה מיד. וזה נדחה לזמן מה. אך לרגע לא שכחה ולא זנחה את מטרתה בחיים, וזכרה את אותו תנאי שהציבה לפני בעלה טרם הנישואים, ולא הסתלקה ולא הזניחה את דעתה ממנו.
אך מה שעורר אותה באופן מיידי לדרוש אח קיום התנאי מבעלה, היה זה, דבריו שדיבר אליה באותה שעה של קושי נורא, לאחר שראתה שבעלה מנחם אותה בדברים גשמיים, לעשות לה תכשיט של "ירושלים של זהב" וכן הנוחם שבדבריו שיש עניים גדולים יותר. מיד הבינה שאין זה הזמן המתאים להשתהות מדרישתה הנושנה, שהרי היא מזהה בדבריו הרגשות גשמיים, דבר שהתרחקה ממנו כמטחווי קשת, שהרי דברים חומריים יכלה להשיג אותם במידה גדושה אצל אביה כלבא שבוע, ואם ר"ע מתייחס לדברים חומריים שיש לשאוף להשיגם, או להרגיש את הצער של המצוקה החומרית, דבר זה הדליק אצלה נורה אדומה, כי אם הראש חושב על כגון דא, דבר זה בכוחו להמשיך ולהשריש ולנבוט, עד שמי יודע לאן זה יוביל, וזה בניגוד לשאיפתה מקדמת דנא, שהכל צריך להיות שואף רק לאותה מטרה נכספת של השגת התורה. ומיד הבינה שדבר זה בא לבעלה, משום שעדיין לא טעם טעמה של תורה. ולכן הילך מחשבתו הוביל אותו לדבר חומרי. – בשומעה את דבריו, מיד נזדקפה ופנתה אליו בדרישה ובבקשה; שילך ללמוד בבית המדרש.
וכך כשישיג את התורה יהיה לו מבט שונה בהשקפה נכונה, שאין כל חיסרון אם חסרים ענייני עוה"ז, ואף במצב של חיסרון חומרי יש לשמוח, אם יש לנו את האוצר של התורה, ותורת ה' מתוקה מדבש ומנופת צופים. וכך אכן קרה שהלך ונהיה לרבן של ישראל.
ומסופר על "החפץ חיים" ע"ה: פעם בעת מצוקה קשה בבית, כשהפרנסה היתה בדוחק ובצמצום רב. שאלה אותו אשתו הצדקת; איך זה שאצל השכן, על אף שאינו בן תורה, המצב הכלכלי טוב יותר, ובניו לבושים יפה, ואילו אצלם בבית המצב קשה עד למאד? – ענה לה הרב זצ"ל במתק לשונו: וכי לא כך צריכה להיות המידה? שהרי השכן לא זכה לבנים מוצלחים מבחינה שכלית, ואין להם השגות גדולות מבחינה רוחנית. ואילו אנו זכינו לכך, שב"ה הבנים שלנו מוצלחים ועדיים לגדולות בע"ה, וכי מה את רוצה שהבנים של השכן יסבלו וילקו בכפליים, לפחות מגיע להם שייהנו בשפע גשמי, אם לא זכו לשפע הרוחני.
אבל אנחנו זכינו לזכות הגדולה יותר והיא הזכות הרוחנית, וכי מה יש לנו עוד להתלונן, ויש לנו רק להודות ולשבח לבורא עולם על זכות זו. – תשובה זו הניחה את דעתה של אשתו הצדקת והבינה כמה צודקים דבריו.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
