אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: (פרשת מסעי לג. א'.)
העולם עובר שינויים, דור הולך ודור בא, עמים קמו והתנדפו כלא היו, תרבויות התפתחו ונעלמו, מלחמות אין סוף שינו פעם אחר פעם את פני ההיסטוריה, ואילו אלו אשר חיו כאן אך לפני כמה מאות שנים – היו קמים זה עתה לתחייה, לא היו מזהים את אותו העולם שעזבו, ואף את שפתו לא יהיו מסוגלים להבין.
רק אומה אחת, קטנה ובודדה, הייתה בעבר הרחוק ביותר ועדיין הינה, רק תרבות אחת עתיקת יומין שרדה למרות ואולי בעקבות אותן סערות שבלבלו והפכו את העולם פעם אחר פעם, אותה אומה בת אותה תרבות עלתה וירדה לעתים תכופות, אך כל העת שרדה תחת ייחודה והתבדלותה משאר האומות אשר לא חסכו בתחבולותיהם להכחידה או לכל הפחות להוריד את ערכה וסגוליותה, אולם מים רבים לא יוכלו לאהבת הבורא את אומתו המיוחדת, ונהרות לא ישטפו את עוצמת האב הדואג והמכניס בכל רגע ורגע את בנו אהובו תחת מטריית חסותו והגנתו.
מה יש לה לאומה זו? מנין שואבים העם היהודי לדורותיו את חוסנו ועיקשותו להידבק באלוקיו בכל מחיר? כיצד אומה כה זעירה וגלמודה גוברת על כל אויביה בגוף ובנפש?
לא, לא לחינם בא לה הדבר, לא בכדי העם הנרדף ביותר שורד אלפי שנים תוך צפייה מתמדת ברודפיו נופלים ונעלמים יחד עם תרבותם שהייתה נראית לעין כל כהבטחת הנצח. יש למעלת היהודי נוסחא שעל פיו בונה הוא את ייחודו אם ברצונו ואם בעל כורחו.
נוסחא זו היא האימון שמאמן אותם בוראם כל העת, ובעיקר זהו האימון הבסיסי – ראשוני שהעבירם בורא עולם, אימון שחלקו הארי נמצא בפרשה זו.
כל הרגיל בקריאת ולימוד התורה הקדושה, מיד כאשר מתחיל לקרא את פרשת מסעי, עולה וצפה בדעתו התהייה, מה לה לתורתנו הקדושה – שאין בה מילה או אות ואפילו תג מיותרים – לפרט כל פרט ופרט במסעות בני ישראל אחר צאתם ממצרים, מדוע צריכה לגלות את ישראל לדורותיהם את נקודות חניית הביניים של העם, בעוד שלכאורה הדבר החשוב מבחינתנו הוא מטרת המסעות – הכניסה המיוחלת לארץ ישראל?
נכון, אלו הם שאלות נוקבות וקשות במיוחד אם אין אנו מבינים את האסטרטגיה הכוללת של בורא עולם והייעוד שמייעד לעם בחירו, אך כשמתבוננים בדבר לעומקו של עניין, מגלים כי דווקא פירוט אלו המסעות, מהווה אימון בסיסי ומהותי שלו חשיבות מכרעת לנצחיותו של ישראל, לחוזקה ולחוסנה של הכבשה הבודדת בתוך מאורת הזאבים המייחלת לטרפה אלפי שנים.
התבוננות במניעים העומדים מאחרי תיעוד ארבעים ושניים מסעות בני ישראל במדבר, מגלה לנו טפח באימונו של העם ובחוסנו, וזאת בכמה מישורים.
מסופר על גביר אחד שבא מאנגליה להתארח אצל "החפץ חיים". בראותו עד כמה דל הוא ביתו של רבן של ישראל, נתאכזב מאוד וקשה היה בעיניו לראות את רהיטיו הישנים והמטים ליפול של הגאון הצדיק.
"תיארתי לעצמי" – אמר הגביר לרב – "שבתור איש אשר לפני מלכים יתייצב הינך דר בדירה נאה ומרוהטת, והיכן רהיטיך, רבי?"
"מה פירוש היכן רהיטיי" – תמה החפץ חיים והמשיך – "לי יש רהיטים יפים ודירה נאה אבל פה הריני אורח, אכן מטעם זה אין לי רהיטים נאים, שכך אינני בעולם הזה אלא… אורח".
אין ביטוי אחר, מוצלח יותר, מביטויו של החפץ חיים לאימון הראשון שמאמן בורא עולם את עמו בצאתם ממצריים – "בעולם הזה אינך אלא אורח".
כלל וכלל אין זה משנה עד כמה עמוקים רגשותיך באדמת מולדתך, ואף אם עסקיך חובקי עולם ויציבותם הכלכלית וודאית היא למשך חייך, במקרה הטוב ביותר מבחינתך, ניתן לומר כי משקיע אתה רבות והינך מבסס את כל אישיותך במקום שרק מהווה פרוזדור ושער למקומך הקבוע, העובדה שמרגיש אתה כי חייך בעולם הזה הם חיים יציבים וקבועים אינה משנה את האמת כי אין אתה בעולם הזה אלא אורח שבאופן שיזכה יוכל להתארח בו שבעים ושמונים שנה, אך בכל מקרה סופו של אירוח זה יגיע לקיצו ביום מן הימים ומכאן ואילך תתחיל את מסלול חייך בחיי הנצח שבנית לעצמך על ידי השקעתך בבית מארחך.
הבחנה זו מהווה את אחד ההבדלים הגדולים והעמוקים ביותר בין ישראל לאומות, העם היהודי חונך כי בכל מקום שאליו יגיע עליו להתנהג כאורח בעולמו של הבורא, אורח זה אינו מציב את מטרתו בהשתקעות בבית מארחו, הוא נכסף כל העת להשיג את עצמאותו הנצחית, ומתוך גישה זו הוא לא מרפה להשקיע יום ולילה באותם כלים שיביאוהו בסופו של דבר למימוש חזונו.
המחשת ההכרחיות שבגישה זו מתוארת בסיפור מסעות בני ישראל, יכלה התורה הקדושה לתאר את צאתם ממצריים וכניסתם לארץ מבלי להזכיר את נקודות החניה, אך חינוך יש כאן, חינוך שיש בו כדי לאמן את העם לגישת הארעיות בכל מקום שאליו יגיעו. ארבעים ושניים חניות שכל חנייה יכלה להיות חניית קבע ברצון ה', אך לא כך אירע, זאת משום שרצון ה' אינה החנייה הארעית בעולם הזה, אלא ההגעה לארץ ישראל, שהיא החניית הביניים המוצלחת ביותר למען רכישת והשגת המטרה הקבועה – חיי נצח.
מעתה ברור סודם של ישראל ככלל ושל כל יהודי כפרט, סוד זה הוא השאיפה כל העת למטרה אמיתית יותר, יציבה יותר ומהנה יותר, תוך כדי וויתור רגעי על תאוות העולם הזה למען תאוות העולם הקבוע והקוסם יותר, ועל זה אמרו חז"ל "העולם הזה דומה לפרוזדור לפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין".
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
