שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: (פרשת שופטים טז. יח').
תפקידם של השופטים והשוטרים בחברת אומות העולם הוא להיות מתווכים- ומפשרים, מכבים שריפות חברתיות, ובמקרים מסוימים אף נוקטים את שבט החוק להעניש ולייסר את הנאשם הגורם סבל והטרדה לסביבתו, ומטילים אימתם במשטר דיקטטורי בהפעלת עונשים למען ישמעו ויראו.
אך התורה מייחסת לדייני ישראל מעמד ותפקיד שונה, אשר בעיקרו למען ישמשו למורה הוראה, להיות מטיפים חכמה ומוסר, צדק ויושר על מנת לבנות בנין חברתי צודק ואידיאלי, כנאמר "צדק צדק תרדוף", וכדי להרחיק בחברה את האלימות והאכזריות, הרי שעלינו לקדם תורה – ומוסר ובכך נתפטר מאותם אנשי דמים ומרמה.
שופט ללא שוטר אין ערך למשפט, אין מספיק למנות מערכת של שופטים אם אין גם מערכת אוכפת ומבצעת, אילולי ההוצאה לפועל חסר כל תכלית וערך למערכת המשפט. וכן מצאנו אצל דוד המע"ה: (שמואל – ב ח'. טו') "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צוריה על הצבא". ישנה חלוקת תפקידים. דוד היה דן ועוסק בתורת המשפט להוציא צדק לאור. ואילו יואב היה ממונה על ביצוע והפעלת פסקי הדין.
שופטים ושוטרים מרסנים את המופרעים, מטילים אימה על הפושעים, ובמידה רבה מתוך מוראם כובש האזרח את רצונותיו מלעבור עבירה.
ולכאורה מהו השוטר הממונה על האדם?
כותב הגר"א מלופיאן זצ"ל: (לב אליהו) "השופט" הוא כח השפיטה והבקרה השכלית המגלה את חקר האמת ומגדירה בדייקנות את הגדרת המקום והרשויות השייכים לו על מנת לא לפלוש בשטחים לא לו. וקובעת סעיפים ברורים איזו ראיה מותרת ואיזה ראיה מסוכנת. מתי האזניים חייבות להיות כרויות ומתי אטומות. מהו נזקי ועונשי לשון הרע ורכילות. ובאיזה ריח מותר להריח ומהו הריח שאסור בהנאה, מערכת חוקים ומשפטים אשר במידה מסוימת רחוקים מהבנת אלה שאינם בני ברית – "ומשפטים בל ידעום."
ואילו תפקיד "השוטר" – וסיועו נחוץ וחשוב, ועלינו להבין מי הוא והיכן הוא אותו שוטר? ואכן, יראת שמים הוא "השוטר המצטיין" ביותר המסוגל לעצור ולמנוע את העבריין מלעבור על החוקים. ישנה אם כן איפה קריאת חירום: "שופטים ושוטרים תתן לך בבל שעריך" – על כל יחיד למנות שופטים ושוטרים על עצמו אשר יפקחו על כל אחד משערים אלה.
ברם! לא פעם השופטים והשוטרים אותם ממנה האדם הינם סובייקטיביים ומשוחדים. אינם דנים דין אמת, מטים ומעוותים את האמת שיטילו ספק "בדרכם הנאורה". והשאלה הגדולה כיצד אנשים חכמים ומשכילים אינם מוכנים להודות לאמת? מדוע גם אנשים משכילים ומדענים שהגיעו להשגות והמצאות, אינם מגיעים לחקר האמת שיש בורא לנברא, ושיש מנהיג להוויה כולה והמערכות והמנגנונים המופלאים הם גילוי שקיים כח עליון?
מתרץ הגאון ר' אלחנן ווסרמן הי"ד: (בקובץ מכתבים)
הדבר מבואר בפרשתינו: "כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" התורה מבטיחה מראש ששופט הלוקח שוחד, גם אם הוא חכם ובעל ידע עתיר במשפטים וסמוך ובטוח על עצמו שלא יטעה בדין וכי ידון בשכל קר ללא כל השפעה, וגם אם נחשב לצדיק – "השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" מבלי שירגיש. "שוחד" בנוטריקון "שהוא-חד", דהיינו הופך להיות ל "חד סיטרי" מבלי שירגיש.
הרבה פעמים אדם מגיע לחקר האמת ומתחיל לגלות את האמת ואף מגיע למסקנות, אולם דווקא אז נתקף הוא בפחד מהאמת, ומנסה להתחמק ולהתעלם ממנה, הוא מעדיף לעקוף את האמת מתוך שאינו מסוגל להתמודד עמה. אינו מוכן יותר לבדוק, לשמוע וללמוד להכיר את האמת מקרוב שכן יודע הוא שזה מחייב.
אחד הדברים הקשים ביותר לאדם היא ההודאה בטעותו – ובפרט בנושאים רעיוניים ומהותיים. אדם שהחזיק באורח חיים מסויים ונאבק על דעותיו במשך שנים רבות – יתקשה לחזור בו מדרכו, גם אם יוכיחו לו בעליל את טעותו. הוא ידבק בדעותיו אפילו כאשר המציאות תכה על קודקדו. במקרים כאלו הוא יעדיף לנסות ו"לשנות" את המציאות, מאשר לשנות את דעותיו.
זהו יסוד עמוק בנפש האדם (וכבר עמד עליו בהרחבה מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בשיחותיו). הקומוניסטים היהודים לא היו הראשונים שסירבו להודות בטעותם, כאשר כל תקוותיהם ואמונותיהם התנפצו לנגד עיניהם. דברי הימים של עם ישראל רצופים בסיפורים מרים אודות פורקי עול ועובדי אלילים, שאפילו על פתחו של גיהנום סירבו לשוב בתשובה וצעדו בעקשות בלתי מובנת אל פי התהום.
וניתן לראות עד כמה השפעה יש לכח הנגיעה ואי הודאה על האמת שהאדם מתבצר בעמדתו ומחזיק בדעותיו, וכמה הכבוד מפריע לו להכיר באמת ולהודות בה:
מספרים על שני בני אדם, שעמדו בחצר, ותוך כדי שהיו משוחחים ביניהם, ראו איזה שהוא יצור שחור על גזעו של עץ. וכאן התעורר ויכוח לוהט ביניהם, מהי זהותו של אותו יצור, האחד טען בלהט רב, שהמדובר הוא בחתול שחור, והביא את כל הראיות לכך. לעומתו, גם חברו לא טמן ידו בצלחת והיה ברור ופשוט לו, שהמדובר הוא בעורב שחור. ובלהט לוהט, הוכיח בראיות הנראות כחותכות וברורות, כמה שהוא צודק.
תוך כדי הוויכוח, פרש אותו יצור כנפיים והתעופף לו לשמים. אותו אדם שטען שהמדובר הוא בעורב שחור, הפנה את מבטו לעבר רעהו במבט של ניצחון, כממתין להודאתו. – אך במקום הודאה של חברו, התרומם הלה ובהתפעלות מרובה אמר לחברו ולכל מי שרק רצה לשמוע: ראיתם איזה נס התרחש לנגד עינינו? ראיתם איך שהחתול פרש כנפיים והתעופף לו כאחד העופות…? הרי לנו, שגם במצב שכל דבריו של אותו ברנש הם, כ"עורבא פרח", ובכל זאת, לא נותן לו הכבוד העצמי והמדומה, להודות באמת.
ויסור זה מובא בספר "שיחות מוסר" (להגר"ח שמואלביץ זצ"ל) שהסביר בזה כמה דברים נפלאים המראים על כוחות הנפש של האדם, ובמה שהוא נגוע באהבת עצמו, דבר הגורם לו להבין את מה שהוא רוצה להבין, ולשמוע את מה שהוא רוצה לשמוע, ומאד מאד קשה לאדם להתנתק מאותה נטייה של אהבת עצמו והשוחד העצמי.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
