וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ: (פרשת מסעי לה. כה')
עד מות הכהן הגדול
שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר, לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל, שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו: (רש"י)
תורתנו תורת חיים היא, תורת הדרכה והכוונה. מכל פרשה ופסוק אפשר וצריך להפיק לקח נצחי. וכך גם בפסוק זה.
פרשה זו עוסקת בעניינו של אדם הרוצח בשגגה שעונשו הוא גלות. כדי להציל את חייו מגואל הדם עליו לנוס אל אחת מערי המקלט הכתובים כאן בפרשה. כל עוד שלא נכנס לאחת מהערים הללו היה לו לחשוש לחייו מפני גואל הדם, ובאם הצליח להיכנס לאחת הערים הללו קודם שתפס אותו גואל הדם הרי שבכך הציל את חייו, וכל עוד נמצא הוא בתוך אחת הערים הללו, נאסר על גואל הדם לפגוע ברוצח.
עד מתי הוצרך הרוצח בשגגה לשהות שם? כותבת התורה – עד מות הכהן הגדול. ברגע שמת הכהן הגדול, כל הרוצחים יכולים לשוב לעירם בבטחה.
ומדוע יוצא ההורג בשגגה מעיר מקלטו במות הכהן הגדול?
גאון עוזנו מרן החיד"א זצ"ל הביא בספרו "דבש לפי" בשם גורי האר"י הקדוש, שבפטירת גדול הדור ובעלות נשמתו השמימה, יש עליה לכל הנשמות שלא מצאו מנוחה, ובתוכן לנפש הרוצח, ויכול גם הורגו לשוב למנוחתו ולמקומו.
והאברבנאל זצ"ל כתב: "לפי שהכהן הגדול היה שר וגדול בישראל, וקדוש לאלוקיו, ובמותו כל העם יחרד, בבחינת והחי יתן אל לבו כי ימי האדם כצל עובר".
וממילא מכיר גואל הדם בכך שהנקמה היא הבל, וההורג בשגגה יכול לצאת מעיר המקלט, כי שוב לא מרחפת על ראשו סכנת גואל הדם.
אך אם נשים לב ישנה נקודה נוספת מעניינת בקשר בין שחרור הרוצח בשגגה למות הכהן הגדול.
רש"י הקדוש, ביאר: "לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל, שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו": שהרי בכניסתו של הכהן הגדול ביום הקדוש ביותר, הלא הוא יום הכיפורים לפני ולפנים, לבית קדשי הקודשים ובין תפילותיו התפלל שלא ישפך דם נקי מישראל, ואם אכן נשפך דם נקי בישראל סימן שתפילתו לא היתה שלימה.
כלומר, אם היה הכהן הגדול מתפלל תפילה כדבעי שרצח זה לא יקרה, הוא לא היה מתרחש! מכאן נראה כמה גדול כוחה של התפילה.
וכן כתוב במדרש: אמר ר' חמא בר חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל שנאמר: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (תהילים כז') לימדונו חז"ל – אין מושג של יאוש בעולם כלל, אלא יתפלל שוב ושוב עד שתענה בקשתו.
ובגמרא (ראש השנה יח ע"א) היה רבי מאיר אומר: שניים שעלו למטה וחוליין שוה, וכן שניים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל, מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל, זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפילה שלימה נענה וזה לא התפלל תפילה שלימה לא נענה.
ומי לנו כחזקיהו מלך יהודה, שהרי כך מצינו שנפל חזקיהו למשכב, ובא אליו ישעיהו לבקרו, וציווה עליו לעשות צוואה לביתו כי הוא עומד למות מן החולי הזה ולא יחיה לעולם הבא.
שאל אותו חזקיהו: מה פשעי ומה חטאתי שנגזרה עלי הגזרה הרעה הזאת.
אמר לו ישעיהו: מפני שלא השתדלת לישא אשה. אמר לו חזקיהו: דע שראיתי ברוח הקודש שהבנים שעתידים לצאת ממני לא יהיו טובים. ואם אלד ילדים רעים מוטב שלא אשא אשה כלל.
אמר לו ישעיהו: מה לך להתעמק בנסתרות של הקדוש ברוך הוא, צריך לקיים את מה שמצווים, ובורא עולם מה שירצה יעשה.
אמר לו חזקיהו: תן לי בתך, ובזכות שנינו יצאו בנים טובים. אמר לו ישעיהו: עכשיו מה שהיה היה, כבר נגזרה הגזרה ברקיע.
אמר לו חזקיהו: כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. אף על פי שתפילה זו הנאמרת בשעה זו היא בלי כוונה, מכובד המחלה שהוא חולה בה, מכל מקום מוטב שיתפלל הוא עצמו ויבקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא שישלח לו רפואה שלמה מאשר יתפללו עליו אחרים בכונה שלמה.
זהו שאומר דוד המלך ע"ה בתהילים: קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. כלומר, הקדוש ברוך הוא קרוב למי שקורא אליו בכוונה בשעת צערו. ואף על פי שאין התפילה נאמרת בכוונה שלמה, שהרי הוא שרוי בצער גדול ובפורענות קשה, ובכל זאת קרוב ה' לקריאתו, ומצילו מן הצער שיש לו.
ועוד אמר דוד המלך ע"ה "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". היינו שהייתי שרוי במיצר קראתי אני עצמי אל ה' ולא סמכתי על תפילת אחרים, אף על פי שתפילתי לא היתה בכוונה שלמה מרוב עוצר ויגון. והקדוש ברוך הוא לא זו בלבד שהצילני מן הצער, אלא אף נתן לי טובה מרובה.
וכך עמד חזקיהו המלך והתחיל להתפלל לפני ה' ממעמקי ליבו ואמר: רבונו של עולם, והרי שונמית לא עשתה אלא עליית קיר קטנה כשעבר שם אלישע הנביא, כדי שימצא מקום מוכן לו, ואתה החיית את בנה בגלל אותה זכות.
ועוד אמר: סבי אבא, שלמה המלך, שציפה את היכל הקודש כולו בכסף ובזהב בשעה שבנה את בית המקדש לכבודך, על אחת כמה וכמה שאתה צריך לזכור הזכות הזאת ולרפא אותי מחולי. וזכור שהתהלכתי לפניך בלב תמים. והתחיל לבכות לפני הקדוש ברוך הוא בדמעות שליש, ובאותה שעה נתקבלה תפילתו, והוסיף לו ה' על שנותיו עוד חמש עשרה שנים.
בגמרא (ברכות לב:) נאמר: אמר רבי אליעזר בן יעקב: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאילו משה רבינו עם כל זה שלמד ולימד ועשה מעשים טובים לא נשתבח אלא בתפילה, שנאמר "תפילה למשה". והיות ומשה התפלל בכוונה נאמר עליו: "עלה ראש הפסגה" (דברים ג, כז). התעלותו של משה מדרגה לדרגה הייתה בזכות התפילה.
רבנו בחיי, כותב בפרשת עקב: "אין לך דבר שמסוגל לשנות את הטבע כמו התפילה." בכוחה של התפילה לקחת עניין שבניגוד לחוקי הטבע, בניגוד לכל הגיון ומציאות, ולהופכו להגיוני ומציאותי.
כך הרי ראינו אצל לאה אמנו, שצריכה הייתה להתחתן עם עשיו, כפי שאמרו: הגדולה (לאה) לגדול (עשיו) והקטנה (רחל) לקטן (יעקב). בכוח תפילתה מעומקא דליבא זכתה לשנות את מזלה ובסופו של דבר להתחתן עם יעקב אבינו ומשם והלאה זכתה להעמיד את רוב השבטים לעם ישראל.
זהו כוחה העצום של התפילה.
בגמרא (קידושין כט:) מובא מעשה:
עירו של אביי היה מזיק בעל שבעה ראשים שלא רק שהפחיד אלא גם הזיק לאנשים בפועל.
באו אנשי העיר לאביי למצוא פתרון, אולם פתרון לא נמצא.
יום אחד הגיע רבי אליעזר בו יעקב לעיר. אביי אמר לאנשי העיר כי פתרון יהיה רק אם כל אנשי העיר לא יארחו בביתם את רבי אליעזר בן יעקב ואז ייאלץ רבי אליעזר ללון בבית – הכנסת ושם בלילה יופיע המזיק. אביי ציין שרק בכוחו של רבי אליעזר בן יעקב להתמודד נגד המזיק המפלצתי.
ואמנם כך היה הדבר. רבי אליעזר בן יעקב נאלץ לסור לבית – הכנסת לאחר שנדחה על ידי תושבי העיר ואז שם הופיע מולו אותו המזיק הנורא.
רבי אליעזר מיד החל להתפלל, וכשכרע כריעה אחת ניתז אחד מראשיו של אותו מזיק. המשיך להתפלל ובכריעה שניה ניתז ראש נוסף, וכך השלים רבי אליעזר שבע כריעות מלאות וניתזו כל שאר ראשי המזיק…
למחרת התפרסם הדבר בכל העיר שהמזיק אינו עוד, ורבי אליעזר הצליח להכחידו. רבי אליעזר הבין כמובן שזה שלא אורח באחד מבתי העיר, המטרה הייתה שייאלץ בלית ברירה ללון בבית – הכנסת ולהתמודד מול המזיק.
הלך רבי אליעזר לאביי והעיר לו: "סכינתין (סיכנת אותי)!!! שאלמלא היו עושים לי נס משמים הייתי, חס ושלום, מסתכן בחיי."
אמר לו אביי: "ידעתי שרק אתה יכול להתמודד מול מזיק זה, לכן עשינו מה שעשינו."
שואל המהרש"א על כך: אדם שקורים לו ניסים הדבר פוגע ומנכה מזכויותיו בגין אותו נס שאירע לו. אם כן, הניסים שנעשו לרבי אליעזר בן יעקב אינם טובים עבורו שכן ניכו לו מזכויותיו הרבות?
אלא שרבי אליעזר פגע במזיק בכוח תפילתו, ותפילתו של אדם אינה בגדר של נס אלא בגדר של טבע.
תפילה שאדם פורש לפני הקב"ה ואשר מתקבלת ונענה אותו אדם, אין הדבר בחזקת נס אלא טבע, שכן הפעולה שנעשתה על ידי האדם היא זו ששינתה את המצב.
לפי זה נבין את שכתוב במשנה (מכות יא.): לפיכך אימותיהם של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.
רואים מכאן מהי כחה של תפילה, דהנה עומד הרוצח בשגגה ומתפלל על האדם הקדוש ביותר – הכהן הגדול, שיפסקו חייו וימות קודם זמנו, ואילולי שהיו גורמים אימותיהן של הכהנים, שלא יתפללו, היו פועלים בתפילתן שימותו. זוהי כוחה של תפילה!
ובאמת מה העניין בכך שאימותיהם של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. כלום בשביל מחיה וכסות אדם יוותר על חירותו ויסכים להמשיך ולחיות בעיר מקלט?
אלא העניין הוא, שאמותיהם של הכהנים ידעו היטב את שהן עושות. הן ידעו שבוודאי הגולים ימשיכו ויתפללו שבנם הכהן ימות למרות שהן מספקות לגולים מחיה וכסות. אלא שבעצם נתינת המחיה והכסות תגרום לגולים שלא להתפלל מעומקא דליבא בשלימות, שהרי שונה הוא האדם המחוסר כל שמתפלל, לבין אדם שמרגיש טוב ולא חסר דבר ורק צריך שיפור תנאים. וכך למעשה סיכויי תפילה מעין זו קלושים להשפיע עד כדי מות הכהן.
"ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרצח אל ארץ אחוזתו" (לה, כח)
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה
