תיקונו של גיחזי | פרשת יהדות

תיקונו של גיחזי

וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ: (מלכים ב. ז’ ג’)
“במעיין השבוע” כתב: בהפטרת פרשת מצורע נקרא על “ארבעה אנשים מצורעים”, הם גיחזי משרת אלישע ובניו, שדבקה בהם צרעת נעמן. הוא נדחה מהעולם הבא ובמשך מאות בשנים לא הגיע לתיקונו. עד לימי האר”י הקדוש, ומעשה שהיה כך היה.
“דוד ויהונתן”, קראו להם כשהיו צעירים. “אהבה שאינה תלויה בדבר”, סחו אחריהם הבריות בהתפעלות גם כשהתבגרו. הם, יוסף חביליו ושלמה אלבוחר, הנאהבים והנעימים מבני צפת, שלא נראו אף פעם בנפרד. יוסף ושלמה, שלמה ויוסף, מן הבוקר עד הערב.
בני אותה שכונה היו, ושכנותם הטובה של הוריהם נספגה בדמם מינקות. השכם בבוקר הלכו ביחד, למדו אצל אותו מלמד דרדקי בצוותא חדא, ולעת ערב שבו יחד הביתה. קטטה ביניהם היתה דבר שאי אפשר היה להעלות על הדעת. השניים כה מעורים היו זה בחייו של זה, עד כי נדמה היה שלא שתי נפשות יש כאן, אלא “נשמה אחת בשני גופים”.
כאשר בגרו שני החברים, לא נפרדו דרכיהם. בישיבתו של הגאון הקדוש רבי משה אלשיך זצ”ל המשיכו ללמוד כל היום בחברותא, עד אשר היו סמל לידידות ולאחווה, שכל רוח שבעולם לא תזיז ממקומה.
רק טבעי היה, כי גם הנישואין לא יפרידו ביניהם. השנים נישאו בסמיכות זמן, ומיד אחר כך השקיעו בשותפות את מעות הנדוניה ופתחו בית מסחר גדול לאריגים. ההצלחה האירה להם פנים, ועסקיהם שיגשגו ופרחו באופן יוצא מן הכלל.
בחלוף שנים מעטות היו יוסף חביליו ושלמה אלבוחר לשני העשירים הגדולים ביותר, לא רק כצפת עיר מגוריהם, אלא בכל הגליל העליון.
ברם, עננה אחת העיבה על שמי אושרו של יוסף חביליו, וככל שנקף הזמן גדלה העננה עד שהיתה לחשרת עבים שחורה שהחשיכה את כל עולמו. לדאבון ליבו, נמנע ממנו פרי בטן. ביתו של שלמה אלבוחר המה מילדים. קולות צחוק ובכי של תינוקות מצפצפים מלאו את כתליו בהמולת תינוקות עליזה. לא הרחק היה ביתו הגדול של יוסף שרוי בדממה מעיקה. שלמה אלבוחר חגג מדי שנה ‘ברית’ או ‘זבד הבת’, ויוסף השתתף ושמח בשמחתו מקרב לב, ובכל זאת… אם היה מאן דהו מטיח ביוסף אשמה של קינאה בשותפו, היה זוקף בו עיניים נעלבות, שכן חש אהבה עמוקה לילדיו של שותפו, כאילו היו ילדיו שלו. אך דא עקא, זוגתו שרה לא יכלה להשלים עם מצבה. השקט הריקני שבבית קדח בנשמתה. מידי לילה היתה מספיגה את הכר בדמעות שליש, וקול בכיה היה חותך בלב בעלה כתער מלוטש.
שנים אלו של צער עמוק עשו את שלהן. קימעא קימעא, הלך וגבה הר בין שני החברים – השותפים. ככל שתפח מטען הצער והיגון בלבם של יוסף ואשתו, הצטננה והלכה ידידותם המופלאה. חומות של ניכור וחשדנות טיפסו על חורבותיה של האהבה הישנה. תחילה עוד ניהלו את השותפות כאילו לא קרה דבר. היו מגיעים מידי בוקר לבית מסחרם ומברכים זה את זה במאור פנים, אך מאחורי הפנים השוחקות צמחה במסתרי הלבבות שינאה עזה ויוקדת. יודעי דבר תלו את האשמה בנעמי, אשתו של שלמה אלבוחר, שהיתה חולה במחלת הרדיפה. דומה היה לה כאילו כל העולם מתנכל לה ולאושרה. מפני שרה אשת יוסף פחדה כמו היתה מלאך המות… כשנכנסה לביתה, החביאה את ילדיה שלא תשזפם עינה הרעה…
“היא תהרוג את ילדינו”, היתה מצווחת על בעלה בעיניים מזרות אימים, שברק של טירוף ניצנץ בהן. באיטיות ובביטחה זרעה בלב בעלה את זרע השינאה לחבירו הטוב ביותר, וכשהיתה השעה כשרה, הסיתה אותו לפרק את השותפות המוצלחת.
האיבה הכבושה שבלבבות פרצה אל הרחוב והדהימה את הכל. שלמה אלבוחר פרק את השותפות הפורחת והריעות היפה עם יוסף חביליו. מתוך הדין והדברים שהיו ביניהם בכיכר השוק, עת עמדו השניים זה מול זה כשני תרנגולים ניצים וצווחו איש על רעהו, נמצאו הבריות למדים, כי לא זו בלבד שהשותפות פורקה, אלא מאשימים הם בגניבה איש את זולתו. ומי חכם ויידע מי מהשניים הוא הצודק?
פירקו שני השותפים לשעבר את השותפות, פתחו בנפרד בתי מסחר לאריגים, במקום סמוך, והתחרו זה בזה. מיד חל מפנה חריף במצבם. יוסף חביליו ניצב בצד המצליח, עשרו תפח במהירות מסחררת, ואילו על שלמה אלבוחר התהפך הגלגל. בית מסחרו עמד שומם כל היום, ומעשרו האגדי לשעבר נותרה האגדה בלבד… הקינאה בשותפו לשעבר אחזה בו כאש, ובעיקבותיה גאתה השנאה והיתה מפעפעת בו כארס של עכנאי. כיון שהיה בטל ממלאכה, היו כל מחשבותיו נתונות רק לנושא אחד: איך להגות את יוסף חביליו מן המסילה…
אותם ימים היה העשיר יוסף חביליו מבאי ביתו של האר”י הקדוש. בכל עת מצוא שפך לפניו את ליבו: “מה בצע לי בעושרי, באשר משול אני כמת?” היה מקונן לפניו, על כך שחלפו כבר עשרים וחמש שנים מנישואיו, ועדיין לא זכה לבנים. למרבה התמיהה, היה האר”י דוחה אותו בקש פעם אחר פעם.
סוף דבר הבטיחו האר”י: “כעת חיה והנה בן לשרה אשתך!”
לפקודת השנה המתה כל העיר צפת והיתה כמרקחה, בן נולד ליוסף חביליו במלואת עשרים ושש שנה לנישואיו!
ביום השמיני נאספו ובאו אל ביתו מאות אנשים שבאו להשתתף בשמחתו הגדולה. הבית מלא היה מפה לפה. היולדת ותינוקה המתינו בחדר הסמוך, מוקפים בקהל נשים צוהלות. הכל ממתינים היו לבואו של האר”י הקדוש, שנועד כמובן, להיות סנדק לבן היילוד על פי ברכתו. בתוך ההמולה הגדולה לא הבחין איש בדמות מסתורית שחמקה חרש לתוך המטבח, שהתה שם שעה קלה ויצאה במהירות אל הרחוב.
“מה קרה לרבינו הקדוש?” תמהו הנוכחים מקץ שעות ארוכות של המתנה.
השמש החלה לנטות לפאת מערב, ועדיין הרב אינו נראה. חשש עמום החל מנקר בליבו של האב, שמא התעמק רבי יצחק לוריא בסודות התורה, והברית נשכחה מליבו… כאשר גברה החרדה והאנשים החלו מפקפקים אם תתקיים הברית לפני השקיעה, נפתחה לפתע דלת הבית, והאר”י נכנס.
הברית נערכה מיד, והקהל הגדול רצה להסב תכף לסעודה הגדולה ‘כיד המלך’ שהוכנה עבור מאות המשתתפים. אך הרב עצר את כולם: “לבטח אתם מתפלאים על האיחור המופלג, ‘טירחא דציבורא’ שגרמתי, על כן מחובתי לספר לקהל הקדוש מדוע התעכבתי עד כה”.
“בדרכי הנה”, פתח האר”י בדבריו, רדף אחרי כלב גדול ונבח בקול מתחנן. בכלב היתה מגולגלת נשמתו של גחזי, משרתו של אלישע הנביא, שביקש ממני תיקון לנפשו. שאלתי אותו, מה טעם נענש להיות מגולגל בכלב טמא, וגחזי ספר לי: “כאשר שלחני רבי ומורי, אלישע הנביא, להחיות את בן השונמית, נתן בידי את מקלו להניח אותו על הנער המת”. כידוע, לא התעורר הנער, עד שבא אלישע הנביא בעצמו והקימו לתחיה.
מדוע לא עזר המקל, הרי אלישע נתן בו את כוחו?
אלא, המשיך גחזי את סיפורו המצמרר: “רציתי לראות את כוחו של המקל, ובדרך לבית השונמית הנחתי אותו על פיגרו של כלב מת. ואכן קם הכלב מיד לתחיה! אך הכח שבמקל התבזבז על הכלב, ולפיכך לא הושיע את הנער… לכן, נענשתי, והתגלגלה נשמתי בכלב הזה”.
“אמרתי לגחזי”, סיים האר”י הקדוש, “כי תיקונו תלוי בכך שימסור נפשו בעבור כלל ישראל!”
במטבח היו הנשים עסוקות בין הסירים. זה עתה הסירו מן האש את היורה הרותחת המלאה דגים מבושלים, ופתחו אותה לרווחה כדי להגישם לקהל. לפתע נשמעו צווחות אימים. כלב גדול התפרץ פתאום מן הרחוב, רץ אל המטבח והשליך עצמו היישר אל תוך היורה הרותחת. ויהי לפלא. שהרי טבע הברואים שהם בורחים מפני האש, וכלב זה עשה את כל הדרך למטבח בכוונת מכוון לקפוץ לתוך היורה!
אלא שבעלי השמחה לא עסקו באותה שעה של בין הערביים בדקדוקים ובהבנת נבכי נפשם של הני ‘כלבין דחציפין’, אלא קוננו על הסעודה שהתקלקלה בדרך כה מפתיעה ומרגיזה…
“לא קילקול הוא אלא תיקון!” אמר האר”י, “הכלב הזה הוא גילגולו של גחזי, ובמותו הציל את חייכם. הדגים הללו מורעלים! לפני הסעודה היה כאן שלמה אלבוחר, שברוב שינאתו ליוסף חביליו רצה להשבית את שמחתו והשליך סם המוות בתוך סיר הדגים”.
כמה מן הנוכחים החישו כלב שני אל הבית והניחו דג מהביל לפניו. הכלב התנפל ברעבתנות על האוכל הטעים, אך לפני שסיים את ה’ארוחה’, פלט יבבת כאב, ומיד צנח על צידו בעווית. אחר רגע של פירכוסים, שם המוות הגואל את הקץ לסבלו הנורא.
“את הכל הביא שלמה אלבוחר בחשבון”, גיחכו אנשי צפת, “אך מניין היה לו לדעת שמכל האלפיים שנה שחלפו מאז מותו, יבוא גחזי לבקש ‘תיקון’ מהאר”י הקדוש דווקא היום?”…

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.

פוסטים נוספים באתר

נצור לשונך | פרשת יהדות
נצור לשונך

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: (פרשת מצורע יד.ב’). פרשיות אלו עוסקות בסוגי צרעת הבאים בגופו של האדם, שאת, ספחת, בהרת, נגעי

קרא עוד »
מילה אחת זה מספיק! | פרשת יהדות
מילה אחת זה מספיק!

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: (פרשת מצורע יד, ב).זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. (ערכיו מו:) בספר “חובת הלבבות” (שער

קרא עוד »
זהירות מונעת אסון | פרשת יהדות
זהירות מונעת אסון

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: (פרשת מצורע יד.ב’). פירשו רבותינו זיכרונם לברכה (ויק”ר ד, ב): על הפסוק (קהלת ו, ז): “כל

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
האם מותר ללעוס מסטיק בצום?

להלכה: אסור ללעוס מסטיק בצום, וכך כתב הילקוט יוסף (סימן תק”נ הלכה כ”ד) אסור ללעוס גומי לעיסה [מסטיק] ביום תענית, אך מסטיק שאין בו שום

מה מברכים על אלפחורס?

להלכה: יש לברך על אלפחורס שהכל נהיה בדברו, אמנם אם הקמח דגן עשוי לטעם יש לברך עליו מזונות מ-50 גרם. מה מברכים על אלפחורס? בביאור

מה מברכים על שקדים ועל אגוזים?

על אגוזים ועל שקדים, יש לברך עליהם בורא פרי העץ וברכת נפשות רבות וחסרונם לאחר האכילה.ואין הבדל בזה בין אגוזים ושקדים קלויים לבין שקדים ואגוזים

פירוש הפסוק ימים על ימי מלך

בספר תהילים (סא’ פסוק ז’) נאמר: “יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ דֹר וָדֹר”. פירושו הפסוק הוא, שדוד המלך ביקש מה’ שיאריך ימיו על

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות