שפתי חכמים על פרשת בלק

במדבר פרק-כב: {ב}א דק"ל וכי הוא ראה ואחרים לא ראו אלא הוא שם על לבו לפיכך תלה הראיה בו. א"נ דקשה ליה וישמע הל"ל דמסתמא לא היה במלחמה אלא וירא הוא לשון הבנה ומהו ההתבוננות אמר כו': ב דק"ל היאך מוסב ויגר מואב אוירא בלק וגומר דמשמע בשביל שראה לפיכך ויגר מואב ועל זה פירש אמר אלו שני מלכים כו' סיחון ועוג כלומר כיון ששמעו המון העם את דברי המלך שאמר כן משום הכי ויגר מואב וקל להבין. כתב הרא"ם ותימא אם מלת ויגר דבקה אדלעיל מיניה מאי כי רב הוא דכתיב בתריה דמשמע שמפני רבויים הוא שפחדו ולא מפני מה שעשו לשני מלכי האמורי וליכא למימר שחסר וי"ו מן כי רב הוא כאילו אמר וכי רב הוא שפירושו ועוד מפני שרב הוא דאם כן היה לו לפרש זה כמו שפירש גבי כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וכו'. ונראה לפרש שגם המואבים ידעו שבני ישראל נצחו את ב' המלכים אבל חשבו שהניצוח היה בדרך טבע וכיון שנצוח מלחמתם לא היה כי אם מפני רבוי העם אפשר לנצח אותם ברבוי העם שישכרו עליהם כל מלכי כנען ועכשיו ששמעו מפי מלכם כי נצוח מלחמות ישראל הוא שלא כדרך הטבע כי ישראל הרגו האמורים והם לא עמדו כנגדם להרוג בהם אז ויגר מואב מפני העם כי רב הוא כלומר שעדיין נשארו ברבויים כבתחלה ולא נפקד מהם איש ולכך קצו בחייהם בעצמם. ולפי זה יהיה פירוש של רש"י הכי אלו ב' מלכים וכו' כלומר אלו ב' מלכים שהיינו בטוחים עליהם שיהרגו לכל הפחות מישראל כפי המספר שיהרגו ישראל מהם ואז נבוא אנחנו עם כל מלכי כנען ונהרוג הנשארים בהם בישראל אבל עכשיו שלא הרגו מהם כלום כי לא נשא איש את ידו עליהם מפני שנפל פחד ישראל עליהם אנו על אחת כמה וכמה שלא נוכל להם אפילו עם כל מלכי כנען:
{ג}ג ר"ל המואבים קצו בחייהם וכאלו אמר ויקץ מואב בחייו והסיבה הוא בשביל מורא שיראו מפני בני ישראל. והוכחתו מדכתיב מפני העם:
{ד}ד דאם לא כן לכתוב הכה את מדין דמשמע פעם אחת אבל המכה את מדין משמע שתמיד מכה והולך: ה פירוש אף על גב דעשו שלום ביניהם מפני היראה מכל מקום השלום לא היה אלא שלא יהיו עוד שונאים אבל ליטול עצה מהם מה ראו ומשני כו': ו דמדתלה הכתוב בקשת העצה במואב ולא כתיב ויאמרו זקני מואב וזקני מדין שמע מינה דמואב לקחו עצה ממדין משום הכי קשה ומה ראה וכו' ועל הקרא לא קשה מידי דהוה אמינא מדין לא היה ירא מפני בני ישראל אלא מואב לבד היה ירא. אבל עכשיו שפירש"י מיראתם של ישראל עשו שלום ביניהם שמע מינה דשניהם יראו אם כן קשה מה ראה מואב ליטול עצה ממדין ולמה לא נטל מדין עצה ממואב להציל את עצמם. ומתרץ כיון שראו כו' רצה לומר דהמדינים מכירין מנהיגם של ישראל דהיינו משה לפי שבמדין נתגדל לכך נטל מואב עצה ממדין: ז לפי שעוקר את הכל מן השורש כך אלו כן שעוקרים את הכל כדכתיב עד בלתי השאיר לו שריד. דאם לא כן כלחוך הבהמה מיבעי ליה: ח פירוש שרים והרא"ם גורס מנסיכי סיחון היה ועיין שם אבל אין צריך למחוק הספרים בשביל זה כי בקרא עיין שם שניהם נזכרו דכתיב ואת נשיאי מדין את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון:
{ה}ט ופתורה לשון שלחן: י ליטול עצה הימנו: כ ופתורה פירושו כמו לפתור דכל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה ולפי המדרש הה"א מן השם כי תרגום של שלחן פתורה: ל ר"ל בלעם היה מתנבא עליו ואף שהיה מנסיכי מדין ארץ מולדתו היה פתורה: מ והא דלא המתין רש"י להקשות הקושיא במקומה גבי ותהי עליו רוח אלהים יש לומר דלקמן לא קשה מידי דלמא משום כבודן של ישראל השרה שכינה עליו כדי שיברך אותן אבל הכא קשה: נ מדכתיב לקרא לו למה לי למכתב והא אחר כך כתיב לכה נא וגומר פירוש שילך עם שלוחיו אלא לדרוש וכו' ועוד יש לומר כיון שכוונתו היה שיקלל אותם למה קרא אותו שיבא אליו יקללם במקומו אלא ודאי הקריאה היתה להנאתו שיעשה עמו פיסוק הדמים. ובזה יתורץ קושיית הרא"ם שכתב אבל לא ידעתי מהיכן דרשו זה שהרי אין מלת לו מיותר כמו גבי פסל לך עשה לך שלח לך שהרי כאן הוא צריך למלת לו במקום אותו כמו קראן לו ויאכל לחם שמלת לו במקום אותו וקל להבין: ס דק"ל למה לי למכתב הנה הנה דכל הנה משמע דבר באנפי נפשיה. ובתוספת זו יתורץ הכפל שיהיה עתה התחלת דיבור וצריך בו מלת הנה: ע פירוש ממולי מלא פירושו לנגדי אבל כיון שכתיב חסר הוא לשון כריתה:
{ו}פ דק"ל דאולי אוכל לשון יחיד ונכה הוא לשון רבים: צ ר"ל כך אמרו המואבים על ישראל שיחסרו מישראל מעט. והוצרך לטעם של דבר אחר וכו' כי לפי טעם ראשון קשה שצריך להגיה אני ועמי לכן פירש דבר אחר וכו' ולטעם של דבר אחר קשה דהל"ל נכה ממנו כלשון המשנה מנכה מן הדמים לכן צריך גם לטעם ראשון:
{ז}ק כלומר סימן זה נטלו בידם. והוצרך לטעם של דבר אחר כו' דלפי טעם ראשון קשה מאי כלי אומנות צריך לזה ועוד והא בביתו היה ובודאי כלי אומנתו בידו לכן פירש דבר אחר. ולטעם של דבר אחר קשה דמאי לשון קסמים לשון רבים ועוד סימן זה הל"ל או דבר זה נטלו בידם ועוד לשון בידם אינו נופל על הסימן לכך צריך לטעם ראשון וקל להבין: ר שידעו שאין בו ממש לכך נקט רש"י לעיל קסם זה נטלו בידם זקני מדין שהרי זקני מואב ישבו עם בלעם:
{ח}ש ואם תאמר דלמא כפשוטו שלא רצה הקדוש ברוך הוא שילך עמהם וכן בסמוך כתיב להלוך עמכם ופירש"י אלא עם שרים גדולים קשה גם כן מנליה. ויש לומר מדכתיב ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה משמע שהוא אמר שהראשונים אינן ראוין שילך עמהם דאם כאשר ידבר ה' אלי פירוש אם יצוה לילך ולקלל אם לא אם כן למה הלכו להם זקני מדין מאחר שהוא אומר שהוא עושה ברצון ה' אלא פירוש אם יתן לו רשות שילך עם בני אדם שפלים כמותם אם כן ראו בני מדין שודאי אין בו תקוה מאחר שהוא רוח גבוהה ולכך הלכו להם:
{ט}ת עיין לעיל בפרשת בראשית ושם פירש כדי ליכנס עמו בדברים וכאן פירש כדי להטעותו. והרא"ם פירש להטעותו כו' כלומר ליכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל ולמה כדי להטעותו וכאן פירש הטעם למה נכנס עמו בדברים ושם לא פירש הטעם:
{י}א דאם לא כן מלך מואב למה לי:
{יא}ב דאם לא כן למה שינה בלעם הלא בלק אמר ארה לי לכן פירש כל כך שנאה היה לו על ישראל שבראשונה שאל בלק ארה והוא בקש קבה במקום ארה. רא"ם: ג ר"ל דקבה לי לשון נוקב ומפרש הקללה יותר: ד לא מארצו לבד דאם כן מן הארץ מיבעי ליה כמאמר בלק. אף כאן פירש הרא"ם מרוב שנאתו אמר וגרשתיו מן העולם. ואני אומר שאמר כן שאולי יבא עמו השם בפשרה כמו שפירשתי לעיל:
{יב}ה דקשה לרש"י למה לי למכתב לא תרי זימני לא היה לו לכתוב אלא לא תלך עמהם לאור את העם ועוד מה אמר לו כי ברוך הוא היא הנותנת שילך לאור את העם כדי לבטל את הברכות ומתרץ דכל אחד דבור באנפי נפשיה שמפני שרצה ללכת אמר לא תלך ומפני שבקש לקללם במקומו אמר לא תאור ומפני שבקש לברכם אמר כי ברוך הוא ואין צריכין לברכתך:
{יג}ו ואם תאמר דלמא עמכם דהכא כמו לא תלך עמהם דהקדוש ברוך הוא. ויש לומר דהוכחתו למה לי עמכם הל"ל מאן ה' לתתי להלוך ותו לא. בשלמא עמהם דהקדוש ברוך הוא פירוש לא תלך כאשר הם חושבים לקללם אבל עמכם דהכא למה לי. והרא"ם פירש דדייק מקרא דויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה:
{יז}ז דאם לא כן היאך הוא יודע לכבד אותו שמא כל מה שיכבד אותו עדיין לא הגיע לחצי כבודו:
{יח}ח מדלא אמר בלעם אם יחתוך בלק את ראשי או שום דבר אחר יעשה לי לא אוכל לעבור וגומר אלא אמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב למדנו שנפשו כו': ט כלומר ניבא ולא ידע מה ניבא שיצא מפיו לא אוכל לעבור את פי ה' ופי ה' כולל את שניהם. רא"ם. אי נמי דקשה לרש"י למה אמר לא אוכל הל"ל לא אעבור דהוי משמע דתולה בבחירתו אבל לא אוכל משמע שאינו רשאי כיון שהוא ברשותו של הקדוש ברוך הוא ומדהוה ליה למימר לא אוכל לקללם מאי פי ה' דקאמר אלא לא אוכל לשנות הברכה שנתברכו מפי ה' וקל להבין:
{יט}י בדאבון נפש: כ דק"ל היה לו לומר ידבר ה' עמי אלא הכי קאמר יודע אני שלא ישנה כו' הלואי שלא יוסיף לברך. והרא"ם פירש גם כאן על דרך ניבא ואינו יודע מה ניבא:
{כא}ל כיון שקם בבוקר קודם שקמו נעריו כדי למהר ולילך ושלא להתעכב עד שהנערים יחבשו את חמורו ותו קשה אם כן למה לא כתיב וישכם בלעם וגומר. ומתרץ כדי לרמוז תשובתו של מקום אמר הקדוש ברוך הוא וכו':
{כב}מ דק"ל למה כתיב ויחר אף ה' וגומר והלא אמר לו קום לך אתם אלא ראה שהדבר רע הוא בעיני המקום שלא התיר לו לילך אלא בשביל הנאתו ליטול עליה שכר והוא נתאוה לילך כדי לקללם לפיכך ויחר אף ה' וגומר והרא"ם פירש כיון שלא הסכים ה' שילך אלא מפני שכרו לא היה לו לילך משום הכי ויחר וגומר: נ דק"ל אם היה שטן לא היה מלאך ה' שהוא של רחמים. (נחלת יעקב) משמע דדייק מתיבת לו משמע הא לאחר לא היה שטן אלא מלאך של רחמים היה וממילא גם כאן נהג עמו ברחמים לטובתו: ס דאם לא כן שני למה לי דלא היה לו לכתוב אלא נעריו עמו: ע כלומר אם יצטרך אחד לנקביו יהיה השני משמש שמוש שלו ושל חבירו וכן פירש"י בהדיא בפרשת וירא על פסוק ויקח את שני נעריו אתו דאם לא כן יש להקשות על רש"י שלא פירש הכא כמו שפירש התם גבי אברהם. ואין להקשות והלא כבר למדנו זה מאברהם. ויש לומר דאי לאו האי קרא הוה אמינא דוקא תלמיד חכם אסור כדאמרינן אסור לתלמיד חכם לילך יחידי בלילה מפני החשד ואברהם תלמיד חכם היה אבל אינש אחרינא אע"פ שהוא אדם חשוב לא משום הכי כתב כאן. ואי לאו קרא דהתם הוה אמינא דרך ארץ בעלמא אבל איסורא ליכא להכי צריך למכתב קרא דאברהם ועוד יש לומר דלכך לא פירש"י הכא כמו גבי אברהם משום דגבי אברהם כתיב וישכם אברהם בבוקר דלשון וישכם משמע קודם אור הבוקר ר"ל קודם שיאיר היום ועדיין היה לילה ולכך פירש"י שאם אחד יצטרך לנקביו ישאר יחידי ואסור לצאת יחידי בלילה ולכך נקט רש"י שאין אדם חשוב רשאי לצאת בלתי שני נערים משום סכנה וסכנה חמירא מאיסורא אבל גבי בלעם לא כתיב וישכם אלא ויקם בבוקר משמע שהאיר היום ולכך לא היה סכנה אף אם ישאר יחידי ולכך מפרש משום דרך ארץ וקל להבין:
{כג}פ דק' לרש"י דבלא חרב יכול המלאך להמיתו. ועל זה פירש אמר המלאך רשע זה כו' ולכך כתיב שלופה כלומר שלו פה הפה לישראל שמתפללים להקדוש ברוך הוא ולא שלך:
{כד}צ מדכתיב בסמוך ותלחץ אל הקיר בה"א הידיעה משמע הגדר שהוזכר לפניו כן פירש הרא"ם וכל קיר של אבנים הוא דבפרשת מצורע כתיב והנה הנגע בקירות הבית וכתיב אחריו וחלצו את האבנים משמע דקיר הוא של אבנים וקיר דהכא קאי אגדר דלעיל (בבא קמא כט):
{כו}ק דק"ל דלשון עבור אינו שייך אלא כשעוברין על הנהר או בין בתרים והכא לא מצינו שעבר ומפרש דהאי עבור פירוש לפניו כלומר שהלך במקום אחר לעמוד לפניו והא דנקט רש"י לעבור במקום עבור כי כן משפט המקור שהוא עבר שהוא בא בלמ"ד רא"ם: ר נראה לי פירושו הכי דבעמידה ראשונה היה לו ריוח מכאן ומכאן לכך כתיב ותט האתון מן הדרך משמע שלא היתה צריכה אלא הטייה מעט ובעמידה שניה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד דכתיב ותלחץ אל הקיר משמע שדחקה את עצמה לאותו צד קיר כדי שילך המלאך ובעמידה שלישית אין דרך להטות ימין ושמאל כדכתיב בקרא ומה היו הסימנים שאם יבקש לקלל בניו של אברהם ימצא ריוח מכאן ומכאן שתחול הקללה שיצאו ממנו בני ישמעאל ובני קטורה. ואם יבקש לקלל בניו של יצחק ימצא ריוח מצד אחד שיצא עשו ממנו ואם יבקש לקלל בניו של יעקב לא ימצא בהם פסול ולא יוכל ליגע בהם וזהו שכתוב בעמידה שלישית במקום צר וזה יעקב שנאמר ויצר לו:
{כח}ש והא דרמז לו מצוה זו ולא אחת משאר מצות. יש לומר דגבי רגלים כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ודרשו רבותינו זכרונם לברכה יראה יראה כשם שבא לראות וכו' ואמר לו המלאך אתה בא לעקור האומה מן העולם שהקדוש ברוך הוא רוצה לראות אותם ג"פ ודבר זה היאך יקום אם אתה מאבדם מן העולם וקל להבין:
{כט}ת יש מקשים ומה היא הגנות דהא הוא עצמו אמר אין כחי אלא שאני יודע לכוין השעה שהקדוש ברוך הוא כועס כמו שפירש"י לקמן ומה אזעום לא זעם ה' ואם כן מהו הגנות שלא היה עכשיו העת של זעם. ויש לומר דזה לא היה יודע בלק והשרים מתחלה דהא אמר בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר והא אין בידו לקלל אם לא בעת שזועם ה' ושמא לא יזעום ה' אלא על כרחך צריך לומר שבלעם לא גלה הסוד ובתר הכי על כרחך שלא בטובתו גילה הדבר וקל להבין נראה לי:
{ל}א פירוש באפר רועין כלומר הסוסים רועין בשדה ואמרה לו הלא אנכי אתונך אמר לה הן למשא ולא לרכיבה אמרה לו אשר רכבת עלי אמר לה לפרקים דרך ארעי אמרה לו מעודך עד היום הזה ולא עוד אלא גם שכבת אצלי שנאמר ההסכן הסכנתי ובאבישג השונמית כתיב ותהי למלך סוכנת פירוש מחממת:
{לב}ב כלומר בשביל שראתה אותי ולכך נטתה: ג כלומר דקשה לרש"י כיון דירט נוטריקון הוא על מה קאי הדרך לנגדי. ומתרץ דקאי אהנה אנכי יצאתי לשטן והכי קאמר הנה אנכי יצאתי לשטן כי הדרך שהלכת היה לנגדי לקנאתי ולהקניטני ובזה יתיישב קצת קושיית הרא"ם שכתב ולא ידעתי איך מתפרש מלת כי במקום הזה ודו"ק: ד כלומר מיהר: ה והכי קאמר קרא שירט בעל הדרך דהיינו בלעם לנגדי שהוא לכעסי ולהמרותי ומקרא קצר הוא דשתי תיבות חסרים הם בעל והדרך דכך ראוי ליכתב כי ירט בעל הדרך הדרך שהוא לנגדי ובזה ניחא נמי מאי שהביא רש"י הפשוטו לאחר שהביא המדרש לפי שעל פי המדרש אין צריך לומר מקרא קצר וקל להבין: ו דגם כן חסר הוא דותכל הוא לשון נקבה ואינו מוסב על דוד וצריך להיות ותכל נפש דוד: ז וגם חיבורו של מקרא כבתחלה כי רצה בעל הדרך לילך בדרך שהוא לנגדי אלא לפירוש ראשון ירט לשון מיהר ולפירוש זה ירט לשון רצון:
{לג}ח דק"ל דאולי משמע שמא נטתה והא ודאי נטתה: ט דקשה ליה דגם אותך הרגתי משמע דבתחלה הרג שום אדם אחר וזה אינו דאין לומר שרי בלק שהם סרסורי העבירה דהא כתיב לך עם האנשים ואין לומר הנערים דמה פשעם ומה חטאתם ואין לומר דגם קאי על האתון כלומר כמו שהרגתי האתון הרגתי אותך דהא כתיב ואותה החייתי: י ר"ל לא שעכבתי אותך מלילך אלא גם הרגתיך. קראתך פירוש אירע לך: כ דקשה לרש"י מדכתיב אולי נטתה וגו' כלומר אי לא נטתה מפני כי עתה גם אותכה הרגתי ואותה החייתי משמע אבל עכשיו שנטתה לא החייתי ולמה אדרבה עכשיו היה לו להחיותה יותר הואיל ונטתה מפניו ולמה הרגה ומפרש דלכך הרגה מפני שדברה כו' ופירוש מלת הרגתי ר"ל הייתי הורגך ואם כן החייתי פירושו נמי הייתי מחיה ולמדנו מזה שהרגה:
{לד}ל דק"ל הא ודאי רע בעיניו דהא קצף עליו ועוד קשה מלת בעיניך למה לי דמשמע בעיניך ולא בעיני אחר ועוד קשה מלת לי למה לי ועל זה פירש להתריס נגד המקום וכו' ובזה יתורצו כל הקושיות וקל להבין:
{לה}מ דאם לא כן כיון שאמר בלעם אשובה לי היה לו לומר שוב אלא משום בדרך שאדם רוצה כו' אמר לו לך: נ דאם לא כן מה הרויח המלאך ברדיפתו שרדף אחריו מפני שהשם חרה לו אפו אם בעבור שאמר לו ואפס את הדבר וגומר הרי כבר אמר לו השם ואך את הדבר וגומר עד כאן לשון הרא"ם ולי נראה שהוציא רש"י זה מלשון אפס כי ידוע כי לשון אפס נאמר על העדר הדבר או הענין כמו שפירש גם כן (מאיר נתיב) במלת אפס ויהיה דברי המלאך אל בלעם לך אבל הליכתך שבמחשבתך היא נעדרת כי את הדבר אשר וגומר אתה מוכרח לדבר: ס דק"ל עם האנשים למה לי אלא לרמז כי חלקך עמהם והא דמהפך רש"י ופירש שלא על דרך הקרא יש לומר דרש"י בא להורות דאפס וגומר קאי אמלת לך שדרשו בו בדרך שאדם רוצה וכו' כי על מדרש עם האנשים כי חלקך וכו' אין נופל עליו לשון אפס דאין לומר ואפס וגומר מלתא אחריתא והוא תחלת דיבור וי"ו העיטוף דמלת ואפס למה לי אלא על כרחך כדפירש:
{לו}ע דאם לא כן עיר מואב למה לי אם להודיע הכבוד שיצא לקראתו עד קצה גבולו היה לו לומר ויצא לקראתו אל עיר קצה גבולו מה צריך לומר אל עיר מואב אשר על גבול ארנון וכיוצא בזה דרשו גבי קרית חוצות כמו שפירש"י לקמן דאם לא כן ויבאו קרית חוצות למה לי:
{לז}פ(גור אריה) דאם לא כן הל"ל האמנם אמרת לא אוכל כבדך מאי האמנם לא אוכל כבדך אלא שכך הוא האמת שלא יכבד אותו:
{מ}צ מדכתיב כי כבד אכבדך מאד ל"ל למכתב צאן ובקר ודאי כבדו כמו שהבטיחו. ועוד דדרך כל העולם כן הוא ששולחים לשרים הבאים אצלם מאכל ומשתה וכל שכן לבלעם ולשרים אשר אתו שבאו בשבילו בשליחותו אלא לכך כתיב בקר וצאן לומר לך דלא כבדו כמו שהבטיחו אלא בדבר מועט דלא שלח לו אלא בקר אחד וצאן אחד ולהודיע רשעתו של בלק שאמר הרבה ועשה מעט:

במדבר פרק-כג

{ג}ק כדכתיב לינו פה הלילה וכן אמר נופל וגלוי עינים שפירושו לפי פשוטו כתרגומו שאינו נראה אלא בלילה כשהוא שוכב על מטתו. (גור אריה) דאם לא כן למה אמר אולי לשון מסופק ולמעלה אמר ואדעה מה יוסף וגומר שמשמע שהיה בטוח שהקדוש ברוך הוא ידבר עמו: ר כיון שהולך יחיד אין לו חבר לדבר עמו:
{ד}ש אמר בקושי מלשון מקרה ועראי ובבזיון מלשון קרי: ת דאם לא כן ואעל עולות מיבעי ליה מה תלמוד לומר פר ואיל אלא לא כאברהם כו':
{ז}א אף על פי שלא נזכר בקרא רק ארה וגו' מסתמא כך היה כיון שהוא אמר כן וכן מצינו בקרא ותאמרו נשלחה אנשים אף על פי שלא נזכר בקרא:
{ח}ב ויהיה פירוש הפסוק מה אקוב כי יודע אני שלא יסכים אל על ידי לקלל וממה אני יודע משלא נתקללו כלל אף שהיו ראוים להתקלל שאין לומר שפירושו שאין השם רוצה לקללם אם כן מאי ומה אזעום לא זעם ה' שהרי כבר אמר שאין השם רוצה לקללם אם כן אפי' היה כועס בימים ההם לא היה יכול לקללם: ג ואם תאמר כיון שלא יכול לקלל אלא בזמן שכועס הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא לא כעס כל הימים הללו למה אמר לו אלהים לא תאור את העם דהא הקללה לא היתה חלה ויש לומר דהקדוש ברוך הוא היה יודע שעתידין לכשול בבעל פעור ומגפה תבא עליהם ואם היה מקללם היה אומר בשביל הקללה באה המגפה. מצאתי:
{ט}ד אבות קרוים צורים ואמהות קרויות גבעות: ה פירוש על כרחך האי הן נמשך לתחלת המקרא כי מראש צורים וגומר הן האבות כמו שפרש"י ובא להודיע מה הוא החוזק שזכו לו אבותיו ואמר הן עם וגומר והוא אשר זכו לו אבותיו כתרגומו בלחודיהון עתידין וכו' דאם לא כן מה הוא לשון הן היה לו לומר והוא עם וגו': ו דלטעם ראשון קשה מהיכא תיתי שיהיו נעשים כלה עם העובדי גלולים לכן פירש דבר אחר ולדבר אחר קשה מנא ליה לחלק בין שמחה לפורענות לכן פירש טעם א':
{י}ז לפי שפירש מי מנה עפר כו' כתרגומו והתרגום מתרגם בו מארבע משריתא ולא ידענו מאי הוא. לכך פירש מד' דגלים וקל להבין: ח ויהיה המקרא הזה מסורס כאלו אמר מי מנה מה שעושה יעקב בעפר פירוש המצות שעושה בעפר ומספר את רובע ישראל זרע היוצא מן התשמיש כאלו אמר מי מנה מצות העפר שעושים ישראל ומספר זרע רובע ישראל כמה הם ולא ידעתי מה יעשו במלת את עד כאן לשונו הרא"ם והא דפירש דבר אחר וכו' משים דלטעם ראשון קשה וכי ולא ידעינן מספר ד' דגלים שהרי אפשר לספור אותן לכן הביא דבר אחר וכו' וכדפירש במתן שכרן קמיירי. ולדבר אחר קשה שצריך לסרס המקרא לכך פירש גם טעם ראשון: ט פירוש ולא ישרים סתם דאם כן הברכה הזאת אינה של ישראל ואיך אמר בלק לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך:
{טז}י שתי קושיות מקשה רש"י חדא מה היא השימה הזאת דלא מפרש הפסוק מה היא השימה. ועוד מה חסר המקרא באמרו כו' ר"ל היה לו לכתוב ויקר ה' אל בלעם ויאמר שוב אל בלק וגומר דהא לא חסר המקרא כלום אי לא אמר וישם דבר בפיו. והרא"ם פירש מה היא השימה הזאת דאי אפשר לומר שמאמר שוב אל בלק הוא פירוש וישם דבר בפיו דאם כן ויאמר למה לי היה לו לומר וישם דבר בפיו שוב אל בלק וכה תדבר: כ ואם תאמר למה לא פירש"י זה לעיל דשם גם כן כתיב וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. יש לומר דלעיל יש לומר דוישם ה' בפיו וגו' הוא תשובה על את שבעת המזבחות ערכתי וגו' אבל הכא קשה הלא לא דבר בלעם כלום:
{יז}ל דאם לא כן מה בפיך מיבעי ליה דפשיטא ששאל מה דבר ה'. (גור אריה) דאם לא כן מה היה צריך לשאול דודאי מעצמו יאמר לו מה דבר השם יתברך כבראשונה אלא כיון לצחק:
{יט}מ כלומר וכי הקדוש ברוך הוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה: נ כלומר תרגומו של ויתנחם תייבין ומתמלכין ופירוש חוזרין ונמלכין לחזור בהם והוא מדברי רש"י זכרונו לברכה ולפי התרגום אינו לשון תמיה כלומר בני אדם דרכם בכך אבל לא הקדוש ברוך הוא:
{כ}ס הודיענו בזה כי ברך אינו דבוק עם ודבר ולא יקימנה הסמוך לו אלא עם מאמר מה דבר ה' ואמר קבלתי במקום לקחתי שהרי לא לקח ממנו כפירוש לקיחה בכל מקום ולהיות שמלת ברך מקור הוסיף למ"ד כי המקור בכל מקום יצטרך לשימוש אותיות בכל"ם ולהורות ממי קבל הברכות הוסיף מלת ממנו ולהורות למי יברך הוסיף מלת אותם: ע הודיענו בזה שמלת ברך הוא פועל כלומר שברך אותם ולא שם כלומר שהוא מוכן לברך אותם. ומפני שמלת ולא אשיבנה אינו נופל אלא על השם כלומר שעדיין לא ברך אותם ולא אשיבנו ממחשבתו שרוצה לברך אותם אבל על הפועל אינו נופל לא אשיבנו כיון שכבר ברך אותם הוצרך לומר ולא אשיבנה את ברכתו כאלו אמר וברך ברכה ולא אשיבנה:
{כא}פ באוניות שלהם לשון און:
{כב}צ רצונו בזה דמלת ראם כמו רום לא ראם שהוא בהמה שאין ראוי ליחס כח האל לבהמה והכי קאמר כמו הבנאי שבנה בנין גבוה וחזק אתה מכירו ויודע שהוא חזק כך הקדוש ברוך הוא בנה עולמו ויסדו על חזקו והוציאם בחזקה כתוקף רום וגובה שלו ר"ל כחזקת עולמו. ור"ל כתועפות דהכא וכסף תועפות שניהם לשון מעוז: ק ר"ל דהוא רוצה לתת טעם למה נקרא התוקף בלשון תועפות ואמר שהוא לשון עוף יעופף דמה שיעוף העוף תוקף רב הוא זה לפי שסדר כל דבר שהוא מורכב מד' יסודות כשזורקין אותו באויר נופל לארץ והעוף מעופף באויר שהוא הפך טבעו בודאי כח רב יש לו: ר ר"ל כתוקף השדים שפורחין במהירות מסוף העולם ועד סופו ולטעם ראשון קשה למה כתיב ראם לכן הביא דבר אחר דשדים נקראים ראמים ולדבר אחר קשה היה לו לומר בקרא ראמים לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין:
{כג}ש מפני שכ"ף הדמיון מורה שהוא מדמה עת אחרת לעת הזאת: ת מפני דלעיל מיניה כתיב ותרועת מלך בו שהוא חבה וריעות אמר עוד עתיד שתהא עת אחרת כזאת שישבו לפניו דרך חבה: א פירוש ויהיה דבוק עם כי לא נחש ביעקב. ולפי הדבר אחר יהיה פירוש כ"ף הדמיון הכי כעת כלומר אם יבאו עתים שיצטרכו לדבר בענין נחש או קסם יאמר להם על ידי נבואה ולא יצטרכו נחש או קסם כנ"ל ובזה נמי ניחא למה ליה לרש"י לשני טעמים וקל להבין:
{כד}ב אוכל גם כן לשון חבלה הוא: ג היינו דם חללים ישתה: ד דלפירוש ראשון המקרא הזה כולו אינו כמשמעו ולפירוש דבר אחר קשה דפירש לא ישכב על משה ופשוטו משמע דקאי על העם לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין. ואף על פי שאין כאן רמז על הריגתו של בלעם עמהם מכל מקום מסתמא הראו לו מן השמים הריגתו כאשר הראו לו הריגת מדין:
{כה}ה כאלו אמר לא תברכנו גם לא תקבנו ולא תקבנו גם לא תברכנו. ואם תאמר מאי טעמא אמר לו בלק כן ויש לומר דסלקא אדעתא דבלק שמא יהיה בלעם סובר לפי שאמר גם קוב לא תקבנו וגו' אבל אם רוצה יברך תחלה ואחר כך יקלל אותם לכך אמר גם קוב וגו' פירוש גם ראשון מוסב על גם שני וגם שני על גם ראשון וקל להבין:
{כז}ו כי איך יצונו שיקוב אותו מיד שמא לא יישר בעיני אלהים לכן אמר וקבותו לי משם לשון עתיד כלומר אחר שיישר בעיני אלהים לקוב אותם:
{כח}ז(נחלת יעקב) הרב כפל בכאן קרוב למ"ש לעיל גבי ראש הפסגה ולא עוד אלא שהוסיף וכן כל החוזים וכו'. ונראה דבשלמא לעיל ראה שתהיה הפרצה בראש הפסגה וכן נעשה שהרי נאמר בסוף פרשת וזאת הברכה ויעל משה וגו' ראש הפסגה וגו' וימת שם משה וגומר אבל בראש הפעור לא היתה שום פרצה ולמה הוליכו בלק לשם ועל זה תירץ דמכל מקום היתה הפרצה על ידי הפעור והוקשה להרב דאם כן לא היה בלק קוסם דהא טעה ולכך תירץ וכן כל החוזים וכו':

במדבר פרק-כד

{א}ח הכי גרסינן רוצה ולא רוצה לקללם אזכיר כו' כלומר בין רוצה בין אינו רוצה לקללם אזכיר עונותיהם: ט שהזכיר להם עון של עגל שעשו במדבר:
{ב}י דאם לא כן למה נשא את עיניו בפעם הזאת יותר מבשאר פעמים: כ רצ"ל במה שכתוב ותהי עליו רוח אלהים משמע שהיה עליו נבואה ולא מפרש אחריו מאי נבואה אלא מספר בשבחן של ישראל ומפרש עלה בלבו וכו' וכאלו אמר ותהי עליו רוח אחרת והוא רוח אלהים שלא לקללם:
{ג}ל בלעם ובלק דלעיל גם כן כתיב בבלק בנו צפור. ופירושו בנו הוא בעור אביו וכן בלק. והא דלא פירש זה לעיל גבי בנו צפור יש לומר דלעיל הוה אמינא שוי"ו נוספת היא כמו למעינו מים אבל הכא דרשו משום דכתיב פעם שנית בנו בעור על כרחך לדרשא אתי ומכאן ילפינן נמי אמה דכתיב בנו צפור: מ כלומר ליטרא בן חצי ליטרא היה: נ לענין יין נסך קאמר שאם היה חבית של יין בבית עכו"ם לבדו ושהה שם עד שיכול לנקב העכו"ם החבית ולהוציא יין ויסתום ויגוב פירוש וייבש הסתימה כתרגומו חרבו המים נגובו אז הוי יין נסך שמע מינה דלשון שתום נקובה הוא: ס כלומר שהיה לו ראייה טובה יותר משאר האדם: ע רצ"ל הא מסורת בידינו דבלעם היה סומא ולמה מפרש רש"י פתוח העין דמשמע שהיה רואה בראייה טובה. ועל זה פירש ולא אמר שתום העינים וכו':
{ד}פ לפי פשוטו קשה למה אמר נופל היה לו לומר שוכב וגלוי עינים:
{ז}צ שאול המלך והכי קאמר קרא וירם ר"ל שאול המלך יטול מלכותו מאגג על ידי שיכבוש אותו:
{ח}ק ואין כוונת המקרא הזה לומר שהאל שהוציאו ממצרים תקפו כתוקף רום וגובה שלו שלא בא הכתוב כאן להודיע כחו של הקדוש ברוך הוא שהרי כבר אמר למעלה. ועוד שישאר מאמר יאכל גוים צריו בלתי נקשר לא לפניו ולא לאחריו. ולפיכך אמר בתוקף ורום שלו יאכל וכו' ואם כן יהיה פירושו של קרא הכי האל שהוציאו ממצרים תקפו כתוקף רום וגובה שלו ועם אותו התוקף ורום שלו יאכל ישראל כו' והוסיף מלת את וה"א הידיעה על מלת ע"א ואמר את הע"א כי עם זה יובן שיהיו הע"א נאכלים ולא אוכלים והוסיף מלת שהם כי עם זה תהיה מלת צריו ביאור ועוד הוסיף מלת של צרים להורות אותם שהם צריו יגרם ולא כל הע"א בכלל לכן אמר צריו ולא צרים: ר ערמימותו לשון ערום: ש תרגום של בעלי חצים והכי קאמר קרא וחלוקה של צרים יחלקו ישראל ר"ל ארץ ישראל שהיה להם בחלוקה יחלקו ישראל:
{יד}ת דאם לא כן אני הולך למקומי מיבעי ליה כמו שאמר בסמוך וישב למקומו: א ר"ל דלשון איעצך אין שייך לומר על אשר יעשה העם וגומר אלא יאמר לו השמועה אבל לא בלשון עצה. והיה ראוי לכתוב אשר תעשה וגומר. ועל זה פירש מה לך לעשות ומקרא קצר הוא כמו שפירש בסמוך והכי פירושו איעצך מה לך לעשות וגם אודיעך את אשר יעשה וכו' ומה היא העצה שהכתוב לא גילה אותה אלהיהן וכו':
{טז}ב דקרינן דע עת עליון כלומר שיודע עת שכועס בה עליון. (דבק טוב) דק"ל השתא דעת בהמתו לא ידע והיאך ידע דעת עליון לכן פירש לכוין וכו':
{יז}ג(גור אריה) דאין לפרש אראנו לעם דאם כן איך אמר ולא עתה אלא אמר רואה וכו': ד והוא לשון נוקב: ה ואף על פי שהיה לאדם גם קין והבל הא הבל הרגו קין קודם שהיו לו בנים וקין אף על פי שהיו לו בנים הא מתו כולם במבול אבל משת בן אדם בא נח שהיה אחר המבול וממנו יצאו כל האומות שהוא בא משת:
{יח}ו ר"ל אויביו שכתוב בקרא הם ישראל שהם אויביו של עובדי אלילים והוסיף למ"ד למלת אויביו מפני שבזולת זה לא הודיע הכתוב לאיזה אומה יהיה שעיר ירושה:
{יט}ז כלומר זולת דור הנזכר:
{כ}ח פירוש לא ראיה חושיית שהרי כתיב אחריו ואחריתו עדי אובד ותהיה מלת וירא על כרחך הראיה השכלית ומה שלא פירש לעיל גבי אראנו שהוא לשון הסתכלות שהיא ראיה שכלית מפני ששם מדבר בענין שבחו וגדולתו של יעקב שהיא ראיה שכלית בהכרח אבל פה אמר ראשית גוים עמלק היה עולה על הדעת שהיא ראיה חושיית לפיכך פירש שהוא מורה על ראיה שכלית (רא"ם): ט רצ"ל הא הרבה עובדי אלילים היו לפני עמלק ואין לפרש נמי ראשית לשון חשיבות ומעלה שהרי מפלגש אליפז בן עשו היה: י כלומר ולא כמו שאר מלכי עובדי אלילים שיאבדו מכח מלחמות שאר האומות וידענו זה דכתיב תמחה את זכר עמלק ידענו שעל כל פנים יהיה זה מידינו:
{כא}כ ר"ל שהיו סנהדרין וכל הלשונות הללו שייכים גבי סנהדרין תרעתים לשון שער ר"ל שער של סנהדרין. שמעתים על שם שיודעים בשמעתא. שוכתים ר"ל שסוכים ברוה"ק: ל הוצרך לפרש שהוא לשון תימה מפני שבלעם לא בא אלא להודיע גדולתן של ישראל ומה לו להודיע גדולתן של בני יתרו. ואין לומר משום שהוא תקוע אצל עמלק משום הכי הזכירו אחר עמלק וכמו שפירש רש"י לעיל ועדיין קשה מנא ליה שהוא לשון תימה. יש לומר דאם כן למה הזכיר גדולתו עד שהוצרך לפרש גם הרעה שלו דהיינו שיגלה ואין בזה היזק מאחר שיש לו תקוה שישוב אלא על כרחך שלא הזכיר אלא על דרך תימה. רא"ם. ועוד יש לומר כיון שהזכירו בלשון נכח ואמר איתן מושבך ולא אמר מושבו שמע מינה לשון תימה הוא:
{כב}מ כלומר אינו מגלך אלא לחלח וחבור ואין זה טירוד כו' לחלח וחבור שמות מקומות הם והכי קאמר כי אף אם יהיה אתה עתיד לבער עם ישראל אתה קין מה בכך עד מה אשור תשבך ר"ל אינו מגלך אלא לחלח וחבור ואין זה טירוד מן העולם:
{כג}נ ר"ל מי האדם שיכול לעשות שלא ישים עליו הגוזר את אלה והם הבלבולים שיהיו בעולם:

במדבר פרק-כה

{א}ע כלומר אף על פי שיש מדרשים למה נקרא שטים על שם שעשו שם מעשה שטות אין זה ממדרשים הקרובים לפשוטו של מקרא לכך פירש כך שמה: פ ר"ל דשם מפורש מה העצה שנתן בלעם איך שיתפתו אף על פי שהיו פירושים מן העריות כדאיתא התם שהיתה הילדה יושבת מבפנים והזקנה מבחוץ וכו' אבל לא ר"ל כדאיתא בחלק שבלעם נתן העצה שזה מוכח בהדיא בקרא כדפרש"י לעיל דכתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם:
{ב}צ הוצרך לומר זה מפני שהזנות יצר הרע שולט בו משום הכי אין לתמוה היאך נכשלו בה ישראל אלא שיש לתמוה בעבודת אלילים היאך נכשלו בה וזה בא להודיע וכו'. (גור אריה) דאם לא כן הל"ל וישתחוו לאלהי מואב למה אמר לאלהיהן שתלה האלהות בזנות. אלא שעל ידי הזנות עבדו עבודה זרה :
{ג}ק פירוש פעור מלשון פתיחה וגלוי הוא שהיו מגלים פי הטבעת ומוציאין רעי: ר מדכתיב בסמוך ותעצר המגפה מכלל ששלח בם מגפה:
{ד}ש רצ"ל אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו ומתרץ דוהוקע לא קאי אראשי העם אלא הם דנו את העם וכל מי שידונו למיתה והוקע אותם: ת רצ"ל הא עובדי עבודת אלילים בסקילה ולמה נתלו אלו: א מפני שהשמש הוא לעין כל נקרא כל דבר שהוא לעין כל נגד השמש ולא שהוא נגד השמש ממש: ב יש מקשים והא כשמת אהרן נסתלקו העננים כדפירש"י לעיל בפרשת חקת ולא מצינו שחזרו כמו הבאר שנסתלק שחזר להם וכן הקשה החזקוני. ולי נראה אף שנסתלקו העננים הענן שהיה מיסך עליהם מפני השרב והשמש שלא יכה על ראשם ובפרט במדבר שהיה החום גדול ושלא נשבו הרוחות שהרי משום הכי לא מלו את עצמם מפני שלא נשבה רוח צפונית אותו ענן לא נסתלק מהם. ועוד יש לומר שאף שנסתלקו העננים ענן זה היה לפי שעה כדי להודיע מי הם החוטאים: ג דהענן היה נמשך עליהם כסוכה ואותו שחטא נקפל מכנגדו כו':
{ו}ד ר"ל הא ראו כל ישראל שמשה צוה להרוג כל הנצמד לבעל פעור והשוכב עמהם ולמה לא ירא מלקרב אליה והרא"ם פירש דאם מעצמו עשה זה מדוע המתין עד שאמר משה הרגו איש אנשיו הנצמדים: ה אבל טעו דמשה היה נושאה קודם מתן תורה אי נמי שהיתה גיורת: ו דאם לא כן למה היו בוכין כאן יותר מבעון העגל או שאר העבירות:
{ז}ז דאם לא כן למה ליה וירא הל"ל ויקם פנחס מתוך העדה וגו': ח רצ"ל הרוצים לקנא להשם יתברך יהרגוהו ופירוש קנאין פוגעין בו כלומר מעצמן ודוקא בשעת מעשה אבל אם פירש הבועל אין הורגין אותו ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין אין מורין לו אף על פי שהוא בשעת מעשה משום הכי הוצרך פנחס לקום מאליו ולעשות המעשה:
{ח}ט שהיה לו לזמרי לפרוש ופנחס לא היה רשאי אז להורגו ולא פירש וכן היה לו לזמרי לקרא לאנשי שבטו שיסייעוהו ושכוון בזכרות של איש ונקבות האשה שיהיו הכל יודעין למה הרגם. ושלא נשמטו מן הרומח. ובא המלאך והגביה המשקיף כדי שיוכל להוציאם. ובא המלאך והשחית בעם שיהא שבטו של שמעון טרודים. ונארך חנית הרומח עד שנכנס בתוכם ויצא למעלה. ונתחזק זרוע פנחס. ולא נשבר הרומח. ולא נפל מדמם על פנחס. ולא מתו לטמא את פנחס. ודרך העליון להיות תחתון ותחתון עליון. וכאן עליון עליון ותחתון תחתון:

קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת בלק שייך ל"תורת אמת".