שבת - שלום וברכה | פרשת יהדות

שבת – שלום וברכה

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (פרשת ויקהל לה א’ – ג’)
אמרו חכמינו: ”כשם שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על-ידי אחרים”. וזהו שמרמז כאן הכתוב, אם תעשו את אלה הדברים אשר צוה ה’ לעשות, כי אז ששת ימים ”תֵיעשה” מלאכתכם על ידי אחרים. כלומר אם ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים.
הגמרא במסכת גיטין (נב ע”א) מספרת על אותו זוג, שבכל ערב שבת בין השמשות פורצת הייתה בינו לבינה קטטה, מתלקחת מריבה. פעם נקלע לשם התנא האלוקי רבי מאיר בעל הנס, והתעכב שם שלושה שבועות עד שהשכין את שלום הבית על כנו. שמע את השטן מקונן וקובל: “ווי, שהוציאני רבי מאיר מביתי!”
לומדים אנו, שהמריבה נובעת מהסתת השטן, ובית מריבה הוא משכנו. אך מדוע התגרה בהם ביום שישי דווקא, בין השמשות?
ואמר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ”ל: הן ידוע מה שמפרש הזוהר הקדוש בפסוק שבתחילת פרשתנו: “לא תבערו אש ככל מושבותיכם ביום השבת” – אל תבערו את אש המחלוקת ביום השבת, שהוא “שבת שלום”, יום המיועד ל”מנוחת שלום השקט ובטח”. מה גדול יהיה רווחו של השטן זומם הרוע, אם יצליח לסכסך בערב שבת בין השמשות, ולגרום לשבת של מתיחות וטינה, הקפדה ופנים זועפות!
ובגמרא ברכות (נד ב’) אמר רב יהודה שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו והמאריך על שלחנו וכו’.. וכתיב (יחזקאל מא-כב) “וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה’“, ר’ יוחנן ור’ אלעזר דאמרי תרוייהו כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. (שם נה ע”א)
‘שלחנו של אדם מכפר’ כשנוהג בו בקדושה וטהרה ועושהו כמזבח וכמקריב עליו קרבן לה’, אך יש להיזהר ששלחן שבת לא יהפוך לשלחן ניתוחים, עליו מנתחים אנשים למיניהם זה בכֹה וזה בכֹה, ומדברים על דא ועל הא ומחווים דעות על רבנים, חזנים, שוחטים, שמשים, תלמודי תורה, לשונות רעים ורכילות. לפיכך מזהיר הכתוב: ”לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת”- אל תבעירו אש של מחלוקת ביום זה. לא לשם כך ניתנה השבת. אמנם שבת הוא יום מנוחה אבל גם- קדושה.. נגרש את השטן ממחננו, ולפחות בשבת קודש לא ניתן לו שליטה! נסלח ונמחל, נפתח דף חדש, ונשמע את קינתו: “ווי שהוציאוני מביתי”!
וכתב רבינו האלשיך הקדוש זצ”ל, וזו לשון קדשו: “הנה דרך רמז, רמז לנו הוא יתברך כמה קשה יותר לפניו יתברך עבירה אחת אשר יעשה האדם ביום השבת מאשר יעשה בחול! והוא, במה שידענו כי העוון עצמו אשר יעשה – הוא כח טומאה המעותד לדונו בגיהנם. ועל כן תכפל רעת עובר העבירה ביום השבת, שבו אש גיהנם מצטנן, והוא יבעירנו!
ובכלל הדבר הזה תגדל אשמת המשתעשעים ביום השבת לקרוא בספרי סיפורי מלכים ומלחמותיהם ביום השבת, ומתאנים לומר כי הוא עונג שבת. ואוי להם, כי היו כבלע את הקודש בשיחת חוליהן, ואת קדוש ישראל ניאצו, כיעסוהו בהבליהם והם בהמה המה להם, כי בין קודש לחול לא הבדילו. ויהי בעיניהם שומר שבת מחללו כפועל בטל ממלאכתו, כאילו חפץ ה’ בשמירת שבת כדי שינוחו בו יגיע כח מיגיעם בששת ימי המעשה, על כן אמרו שאין כקריאת ספרי זכרונות דברי הימים (או קריאת עיתונים, בימינו) ואכול ושבוע ודשן, לדשן עצם.
ולא דעת ולא תבונה להם! כי לא זאת המנוחה ולא זה המרגוע, לבשר גידים ועצמות. כי הבל המה, תחתיהם יוצע רימה, ותכסם תולעה! אין המנוחה כי אם לחלק ה’, היא נפש האדם, כי תתקרב ביום השבת אל האלקים אשר נתנה, והעניק לה בשבת נשמה יתירה – על כי נגילה ונשמחה בו יתברך, כשמחת הנפשות העולזות עימו בעולם העליון, בהתעדנן בגן עדן אמרי תורתו ובשמחת אהבתו!
וזה הפך דרכי העוזבים פיקודי ה’ ישרים משמחי לב, והולכים אחרי סיפור הבלי הזמן אשר הם חושך ולא אור, ויתעום כזביהם לאמר שבהם מקיימים הם מקרא שכתוב “וקראת לשבת עונג”. ולא ידעו ולא יבינו כי אלו דברי היצר הרע השמח בחלקו, כי עלה בידו לחלל קדושת השבת ולהפנות עורף לתורה!
ויותר מהמה – יש בני אדם המתקבצים בשבתות ובמועדים תחת כל עץ רענן, מסובין חבורות חבורות: כת לצים, כת מספרי לשון הרע, כת דוברי נבלה, ימלאו שחוק פיהם קול גדול ולא יסף. וירא ה’ וינאץ, כי אנכי נתתי להם את השבת לקדשו, והמה חיללוהו בהתאספם לדבר סרה בלשון הרע החמור מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו ע”ב) ולנבל פיהם!
ועל כל אלה ציותה התורה ברמז אשר רמזה פה באומרה “לא תבערו אש בכל מושבותיכם” אשר לכם בגיהנם “ביום השבת”!


“אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני יהוה מקדשכם”: (שמות לא. יג’) א”ל הקב”ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם (שבת י’.ב’)
אל חדרו של הרב הקדוש רבי שלום מבלז זצ”ל נכנס כפרי אחד ושטח לפניו תחינתו שיתפלל למענו.
“מה מעשיך?” שאל אותו הרבי.
“עובד אדמה הנני”, השיב הכפרי.
“האם שובת הנך מכל מלאכה ביום השבת?” המשיך הרבי לשאול.
התחיל הכפרי לגמגם: “יסלח לי הרבי, כי בשדה אי אפשר לשבות לגמרי מכל העבודה במשך יום שלם.”
כששמע הצדיק, כי מודה הנהו, שעושה הוא את שבתו חול, התחיל להוכיח אותו ולדבר על לבו דברי מוסר, שישפר את דרכיו וינוח ביום השבת, גם נתן לו עצות כיצד יבצע זאת הלכה למעשה, שלא ינזקו יבוליו בשדה.
סוף סוף, לאחר שעה ארוכה של דברי שכנוע, נאות הכפרי להבטיח כי ישמע בקול הרבי, אך בקשה אחת לו, אמר, שיואיל הצדיק לחכות עד אחרי עונת הקציר והאיסוף, שהם ימי העבודה ה”בוערת” בשדה, ואחר כך יתחיל לשמור את השבת כהלכתה.
חיוך עלה על שפתיו של הרבי מבלז, והוא אמר לכפרי: “שמע נא את הסיפור אשר אספר לך”.
בימי קדם נהוג היה, כי לכל פריץ מאדוני הכפרים היה יהודי שניהל את בית המזיגה, והוא היה תלוי בחסדי אדוניו הפריץ כעבד נרצע.
פעם אחת עשה אחד הפריצים משתה גדול לכל חבריו, ובו נטלו חלק כל בעלי האחוזות הגדולים מאותו הגליל. כטוב לב הפריצים ביין, החלו להתפאר איש איש ביהודי “שלו”, וכל אחד מנה את מעלותיו של המוזג אשר בכפרו. כששמע הפריץ בעל המשתה את דבריהם, התנצח עמם והתפאר, כי היהודי אשר בכפרו עולה על כל האחרים אשר בכפרי חבריו, כי עבד נאמן כמוהו לא נמצא בכל הארץ, ומסור הוא בכל לבו ונפשו לאדוניו הפריץ. “אם אמנם כדברך כן הוא”, נענו הפריצים האחרים ואמרו, הבה נעמיד אותו בניסיון וניווכח אם צדקת או לא.” “ומהו הניסיון אשר נטיל עליו?” שאל הפריץ. “אתה תצווה עליו להמיר את דתו, ואם ישמע בקולך, אז נדע כי באמת לא נמצא עבד נאמן כמוהו”.
מיד ציווה הפריץ לקרוא אליו את המוזג היהודי. כששמע הלה כי הפריץ מזמינו אליו, לבש את בגדי השבת שלו ובפיק ברכים התייצב לפני אדוניו המוקף בחבר מרעיו.
“מושקה”, פנה אליו הפריץ בחביבות יתרה, שלא כהרגלו, “דורש אני ממך שתמיר את דתך.”
“מה זאת תבקש ממני, אדוני הפריץ?” גמגם היהודי בפחד.
“אחת גזרתי ולא אשנה”, הרעים עליו הפריץ בקולו, “ואם לא תשמע לדברי, דע לך כי מרה תהיה אחריתך”.
הכפרי המסכן הרהר רגע, ולבסוף אמר: “תן נא לי, אדוני, רשות ללכת ולהמלך באשתי”.
נאות הפריץ לבקשתו, והיהודי מיהר לביתו לספר לאשתו על הפקודה שקיבל. האישה, שהייתה קלת דעת, נבהלה לשמע איומי הפריץ ואמרה לו: “אל תמרה את פי אדונך, אלא לך ועשה כדבריו”.
שב האיש ומסר לפריץ את תשובת אשתו, והלה שמח מאוד על שהוכיח את נצחונו לידידו, ובשביעות רצון אמר: “טוב איפוא, מהיום והלאה יהיה שמך איון, ואף את שם אשתך תחליף, ועתה לך לשלום”.
עברו חדשים אחדים, ושוב הופיע שליח מאת האדון, לקרוא אליו את “איון”. כשהלה בא אל הארמון, אמר לו הפריץ: “מעתה תוכל לשוב לאמונתך הראשונה ושמך יהיה מושקה כמקודם”.
“גם הפעם לא אעשה מאומה ללא עצת אשתי”, ענה הכפרי. הוא שב לביתו לשאול את פי אשתו לדעתה, אך האישה החמיצה פניה ואמרה: “אמנם טוב ונעים יהיה לחזור לאמונתנו הישנה, אך עתה הולכים וקרבים ימי הפסח, והעבודה בביעור חמץ תהיה רבה מאוד. גם נותרה לנו עדין כמות גדולה של בשר חזיר וחבל מאוד יהיה לזרקו, לכן שוב לאדונך ובקש ממנו שיואיל להמתין עד אחרי הפסח, ואז נעשה כרצונו, ונהיה יהודים כמקודם…”
כשסיים הצדיק מבלז את סיפורו, נשא עיניו אל הכפרי העומד מולו וראה, כי הלה הבין היטב את הרמז ואת הנמשל. ומיד קבל עליו הכפרי להתחיל מיד בשמירת השבת כהלכתה”.


מספרים על צדיק אחד שדפק על דלת ביתו עני וביקש צדקה. חיפש הצדיק כסף בבית ולא מצא הלך לבית גנזיה של אשתו וחיטט בתכשיטים וראה טבעת קטנה. ונתן לעני את הטבעת במקום הצדקה. העני שמח מאוד והלך למכור את הטבעת.
כשחזרה אשתו של הצדיק ופתחה את בית גנזיה גילתה לתדהמתה כי הטבעת נעלמה, והחלה לצעוק גנבו! גנבו!
שאל אותה בעלה למה את צועקת? מה קרה? ענתה לו, הטבעת נעלמה. אמר לה בעלה אל תדאגי, הטבעת לא נגנבה. עני בא לבקש צדקה ולא היה לי מה לתת לו ונאמר “אל תשיב דך נכלם” אז נתתי לו את הטבעת הקטנה.
אמרה לו אשתו מה עשית, אתה יודע כמה הטבעת הזאת עולה? ארבעים וחמשה זהובים! עשויה היא מזהב טהור. שמע זאת הצדיק ונבהל, לבש את מעילו והחל לרוץ לכוון העני. כשראה אותו העני רודף אחריו התחיל לברוח כל עוד נפשו בו, לבסוף תפס אותו הצדיק כשהוא מתנשף ואומר לו: “תשמע!” התחיל העני לרעוד ולבכות ואמר: “מה אתה רוצה אתה נתת לי את הטבעת אני לא גנבתי אותה”. אמר לו הצדיק: רק רציתי לעדכן אותך, הטבעת שווה ארבעים וחמשה זהובים. שלא תמכור אותה בזול, זו מתנה יקרה, ע”כ המשל.
הנמשל: א”ל הקב”ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם (שבת י’.ב’) שלא ימכרו אותה בזול, שיידעו את ערכה האמיתי. “לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה”.

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.

פוסטים נוספים באתר

הקשר בנתינה | פרשת יהדות
הקשר בנתינה

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה

קרא עוד »
פרנסה משמים | פרשת יהדות
פרנסה משמים

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: (פרשת ויקהל לה, ב) במים מצויים דגים הניזונים

קרא עוד »
ויקהל משה | פרשת יהדות
ויקהל משה

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם: (פרשת ויקהל לה. א’) ויקהל משה. למחרת יום הכפורים

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
פרשת עקב | פרשת יהדות
פרשת עקב

פרשת עקב פרשת עקב המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת עקב פרק ז’ ראשון (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת

פרשת ואתחנן | פרשת יהדות
פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן פרשת ואתחנן המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ואתחנן פרק ג’ ראשון (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת

הלכות תפילין

מצוות תפילין, היא מצווה מהתורה כמו שנאמר “וקשרת לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך”. ולכן מחויב אדם להניח תפילין בכל יום, וחייב שיהיו עליו

הלכות מעלית חשמל בשבת

מעלית חשמל שבת היא פיתוח ישראלי בעקבות בנייה של בניינים רבי קומות, ומהם מתגוררים לא מעט דיירים שומרי שבת ולא מעוניינים לחלל השבת המציאו מנגנון

מלאכת צובע

אחת מל”ט אבות מלאכות שחייבים עליהם ועוברים באיסור תורה היא מלאכת צובע. ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל הצובע בצבע לא מתקיים, הרי

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות