אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה (פרשת ויקרא א, ב).
בית המקדש זה מקום השראת השכינה, מקור השפע, הטובה והברכה. כל יהודי מתפלל ומבקש: "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". ומה נעשה שם, מהי עבודתנו בבית המקדש? הקרבת קרבנות. אף עליהם אנו מתפללים בכל יום בתפילת שחרית: "והשב את העבודה לדביר ביתך".
וכאן – רבים נעצרים. בית מקדש, זה נפלא, נשגב. אבל קרבנות, לשם מה? בתיאור המפורט ביותר של אופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש – שריפת אברי הגוף של בעלי החיים המוקרבים, הקזת דמם על המזבח, הפשטת העור מעל בשרם של בעלי החיים וכדומה עלולים אנו לחשוב, כי מדובר בטקס פרימיטיבי ופגאני ולהזדעזע עמוקות עד עמקי נשמתנו. זה נראה כשייך לתרבות אחרת.
וכשמדובר בבית המקדש היינו מצפים שהטקסים שם יהיו יותר רוחניים ויותר נעימים לעין ולנשמה. שאלה זו מתעצמת ביותר, כאשר אנו רואים את היחס המיוחד שמעניקה התורה לבעלי החיים. חוץ מהאיסור הברור של "צער בעלי חיים", קיימות מצוות לא מעטות שמטרתם להגן על שלומם ורווחתם של בעלי החיים. אם כן, מדוע בכל זאת נצטווינו על הקרבת בעלי – חיים כקרבן בעבודת בית המקדש?
אז לפני שנסביר את עניין הקרבנות נקדים ונאמר שאין טעות גדולה יותר מהנחה זו שאנחנו שונים. כל חוקרי הנפש מסכימים פה אחד, שמתחת למעטה התרבות, הסגנון ואורח החיים, נשאר האדם אותו אדם. על לבטיו, תסכוליו ומאווייו. על אושרו ורגשותיו. עניין הקרבנות אף הוא נובע מאותם מעיינות נפש ופורט על נימי הרגש, לפיכך הוא מדבר אלינו ושייך אלינו כמו בימים עברו. לא פחות, ואולי אף יותר.
חז"ל אומרים, שאדם הראשון הקריב קרבן בהר המוריה. קין והבל, בניו, הקריבו שם קרבנות. נח, בצאתו מן התיבה, הקריב שם מכל הבהמות הטהורות. הם לא היו מצווים להקריבן. הם לא היו שייכים לתרבות בה הקריבו קרבנות. להיפך, הם יצרו תרבות זו. הם המציאו את עניין הקרבן. מדוע, מהו הרעיון שבבסיס המצווה?
יש לדעת כי בכל אדם פועלים שני כוחות שונים ומנוגדים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה"מזון" הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את "מזונו" בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כמצוות, תורה, מעשים טובים וקרבה לקב"ה. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו. עם זאת, כאשר הגוף מצליח להשתלט עלינו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מעולם המצוות והתורה. הדרך לתיקון טעות זו, היא להקריב קרבן בבית המקדש. אדם שחלה בו נסיגה מעולם המצוות, עושה צעד קדימה ומכריז: "חטאתי, טעיתי ומגלה צער על הנזק שנגרם עקב כך לנשמה שלו. החלק הגופני, הייצרי (החייתי) שבי השתלט עלי. אינני רוצה לחזור שוב על אותה טעות ולכן הנני מתחייב כאן "לשחוט" את ה"חייתיות" הזו שבי, שהפכה לצערי לכוח הדומיננטי שבתוכי". כאשר אדם רואה מול עיניו את בעל החיים המובל לשחיטה, הוא חושב לעצמו: "למעשה, אני הוא זה שראוי להישחט פה, לי זה באמת מגיע. עשיתי דברים נוראיים ומגיע לי עונש רציני ביותר. אבל למזלי, הקב"ה הוא כל כך חנון ורחום, שהוא מוכן לכפר לי ולקבל את הבהמה הזו כתחליף לנשמתי". מדובר בחוויה רוחנית ורגשית בעלת עוצמה אדירה. הדם הוא אמיתי מאד. הוא מזעזע את נפש האדם. כאשר אנו מביטים בדם, אנו למעשה רואים את משמעותם הרצינית של החיים.
ולמעשה, זהו המסר שבקרבן. הרצון לתת, לשלם, להכיר טובה על כל הטובה המורעפת עלינו ממרום. לומר: ריבונו של עולם, את עצמנו, את כל כולנו, אנו חייבים לך. אילו הותר לנו, את עצמנו היינו מקריבים לך, שהרי כולנו שלך. אבל נצטווינו להמשיך ולחיות, להמשיך ולשרת אותך, לפיכך, אנא, קח מאיתנו תחליף, נקריב במקומנו כבש או פר. בתור סמל, כמשל.
והמגיד מדובנא בספר "כוכב מיעקב" (הפטרת דברים) שמצות הקרבנות וכן מצות עליית הרגל לא חפץ ה' בהם מצד תכליתם, אלא למטרה ותכלית אחרת, שהם מסוגלים להביא לידי יראת שמים, וכמו שאמרו בספרי על פסוק "למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים" (דברים יד'-כב'), – גדול הבאת מעשר שני לירושלים שמביאה לידי תלמוד ויראת ה', כי עד שלא יאכל מעשר שני היה עומד בירושלים ורואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, והיה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה. אבל אם יעלה אדם לרגל ולא יכניס בליבו יראת שמים, על זה נאמר (משלי א'), "ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם", כלומר, לפי שתוכחתי לא אביתם לשמוע, ממילא כל עצתי בטלה שעיקר כוונתי הייתה למען תכנס התוכחה בלבכם.
משל לסוחר אחד שפגש מספר פעמים את אחד מבני עירו בחנויות מסחר שקונה סחורות לרוב, לצורך משפחתו ובני ביתו במזומנים, ואצלו לא בא לקחת סחורה כלשהי, חשב הסוחר מחשבות; איך להסב את לב האיש אליו, מה עשה?
בא אליו בחלקלקות לשון לאמור; ידידי ורעי היקר, הלא ידעת אם לא שמעת שאביך המנוח היה רגיל לבקר אצלי מידי פעם בפעם וכריע כאח לי התהלכתי עמו, ואהיה שעשועים יום יום באהבה ובחיבה במשך כל ימי חלדו, ולמה זה אתה בנו היקר מנעת רגליך לבא אל חנותי, בא ברוך הבא ותבקר אצלי לשביעות רצונך, שאל ממני ואתנה ככל אשר תאווה נפשך. והנה האיש הזה לא הבין תכלית כוונת הסוחר, וחשב שהוא מזמינו אליו להתעלס באהבים ותו לא. ואמנם התחיל לבקר אצל הסוחר והיה יושב ומבלה בחנות שלו שעות אחדות לקריאת עיתונים ועישון סיגריות, ומזמין כוס קפה ועוסק בשחוק ובשיחה בטלה אשר היו למורת רוח למיודעינו הסוחר, וכאשר הוצרך בר – נש זה לאיזה סחורה כלשהי, היה הולך ומחזר על פתחי החנויות האחרות לקנותה בטבין ותקילין כאשר הייתה באמנה איתו, והתעלם מרעהו הסוחר. ויהי כאשר ארכו לו הימים ולא קנה מהסוחר אף באגורה שחוקה, הציקתהו רוח בטנו של הסוחר, ולא יכול עוד להתאפק, ודיבר איתו משפטים לאמור: סכל הכי למען השחוק והבטלה חפצתי בקרבתך, לבלות הזמן בחנותי בשטויות והבלים?, הלא כל מגמתי לא הייתה אלא שמקנת כספיך תהיה עימי, מחיר צמרי ופשתי צמרי שמני ושקויי, לאחר שתסכין לבקר בחצרותי, ועתה אחרי אשר רוח אחרה עמך בזה, מה לי ולך כי באת אלי למשחק ולבטלה, ולהיות עלי למשא, קום ברח לך אל מקומך, ולא אוסיף עוד ראות פניך.
וזהו מה שאמר ישעיה הנביא: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי", כלומר: הן אמת שציוויתי אתכם על זבחים ועולות, ועל מצות עליה לרגל, אבל עיקר מגמתי הייתה שעל ידי כך תחדור אהבת ויראת ה' אל לבבכם, לעבוד אותי מתוך כוונה טהורה, ובהיותכם אצלי בבית מלוני ובחומותי, אקבל מכם נחת רוח דעת ויראת ה', בראותכם את חכמי הסנהדרין יושבים על מדין בלשכת הגזית, והכהנים בעבודתם, והלויים בדוכנם, וישראל במעמדם, וכמאמר הכתוב: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", אך עתה שאינכם עושים זאת אלא עולים ומקריבים במצות אנשים מלומדה, ומחשבותיכם רחוקות ממני, ואינכם מנסים להגיע למטרה הנכספת, שהיא יראת ה' אוצר גנזיו של הקב"ה, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי, בלבד.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
