על פי חז"ל, המצווה החשובה ביותר ביהדות, אך בה בעת גם הקשה ביותר, היא מצוות מחיית עמלק, כפי שנאמר: "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דברים כה, יט) – זהו הציווי התורני למחות את זכר עמלק, הכולל להשמיד את זכרו לחלוטין, כולל נשיו וטפיו, ואף את כל רכושו. עמלק הוא עם המוזכר בתנ"ך, כאשר אבי עם זה היה עמלק בנו של אליפז, מצאצאיו של עשו. עמלק ידוע כעם אכזרי מאוד, שבעזות פנים גדולה תקף את עם ישראל לאחר יציאת מצריים.
מלחמת עמלק: התרסה חמורה כלפי שמיים
מלחמת עמלק היוותה התרסה כלפי שמיא. אחרי שהקב"ה קרע לעם ישראל את הים, וכלל הניסים שהתחוללו באותה העת השאירו רושם רב על עמי הסביבה, עמלק בא מרחוק להלחם בישראל. להתרסתו של עמלק הייתה תוצאה חמורה. על פי המדרש, היא גרמה שעמים אחרים יצאו להלחם בעם ישראל בעקבותיו. כמו למשל אדום שהתנגד לישראל "פן בחרב אצא לקראתך", וכן סיחון "ויצא לקראת ישראל המדברה… וילחם בישראל". רש"י בפירושו על התורה מצטט משל שממחיש את הרוע של עמלק: "אמבטייה מלאה במים רותחים שכל האנשים פוחדים להיכנס לתוכה. עד שהגיע אדם אחד ונכנס לתוך האמבטיה וקיבל כוויה, ולמרות הכווייה ע"י כניסתו למים הוא גרם לצננם". עמלק רצה "לצנן את האמבטיה", כלומר בעצם המלחמה נגד עם ישראל לאחר היציאה ממצריים, שאף עמלק לקרר את יראת הכבוד שרחשו הגויים כלפי עם ישראל.
עמלק בתקופת השופטים
גם בתקופת השופטים, המשיך עמלק להתנכל לעם ישראל. כאשר המלך שאול כונן את ממלכתו, הוא צווה לצאת למלחמה על מנת להשמיד את כל זכר עמלק. "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לו וְלא תַחְמל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעלֵל וְעַד יונֵק מִשּׁור וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמור". שאול המלך אכן הכה את עמלק, אך למרות הכל החליט לחמול על אגג מלכם, ועל מיטב הצאן והבקר. פעולה זו של רחמים שאינם במקומם, עלתה לו במלכותו משום שהיתה מנוגדת לציווי ה'. בשל הנהגתו של שאול לא הושמד עמלק לחלוטין, כיוון שהעמלקים באמצעות כישוף הפכו עצמם לבהמות, וכך לא נהרגו.
המן בן המדתא מזרעו של עמלק היה
המן הרשע היה מזרעו של אגג מלך עמלק, ועל כן הוא מכונה במגילת אסתר: "המן בן המדתא האגגי צרר היהודים". האגגי – מצאצאי אגג מלך עמלק. כל מהותו של עמלק הוא זריעת ספקות באמונה של היהודי, וכך אנו רואים בגמרא במסכת חולין (חולין קלט/ב) שואלת הגמרא: "המן מן התורה, מנין"?
כלומר, איפה בתורה יש רמז להמן הרשע? והתשובה שהיא עונה: "המן העץ", כאשר הכוונה היא לפסוק "המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת" (בראשית ג, יא). ההתמודדות של אדם הראשון עם אתגר עץ הדעת (לאכול או לא לאכול?) היתה למעשה הספק הראשון שהתרחש בהסטוריה, שהכניסה את עמלק לתמונה. בפעם הראשונה האדם הראשון וחווה אישתו נקראו לבצע בחירה- האם לאכול מן עץ הדעת שהיה תאווה לעיניים, הרי הנחש אמר לחווה שלא יקרה כלום אם תאכל ממנו, או שמא עליהם להקשיב לבורא עולם שציווה עליהם לא לאכול, גם אם אינם מבינים מה הבעיה בכך.
למחות את עמלק הקיים בתוכנו
הקבלה והחסידות רואות בעמלק מעבר לעם רשע שיש להשמידו, תכונה נפשית שורשית שלילית, מה שנקרא "קליפת עמלק". גישה זו היא פסולה בתכלית, ולכן הפתרון היחיד שיש לנקוט לגביה הוא ההשמדה המוחלטת. לרוב, קליפה זו מופיעה כאשר אדם מתאווה לעבור עבירה כלשהי. הוא עושה זאת משום שהוא סבור, שמילוי תאוותו יניב לו תועלת כלשהי. ברגע של חולשה או קושי, האדם מועד יותר לנפילה באותה תאווה, כאן נכנס עמלק לתמונה, ומנסה להפיל את האדם בנקודות החלשות שבו. כולנו מכירים זאת מעצמנו: דווקא במקומות בהם קשה לנו, מגיע הקול העמלקי ומנסה לרפות את ידינו.
במילא לא נחזיק מעמד.
כבר ניסינו הרבה פעמים ולא הצלחנו
מה הסיכוי שהפעם נצליח?
לפחות נהנה הפעם!
כולנו מזדהים עם המשפטים הללו, אבל עלינו לזכור שהם נובעים מקליפת עמלק. (אותו אחד שיש למחות לחלוטין ולא להשאיר ממנו זכר).
עמלק מנסה לייאש אותנו ומגיע: "אתה עייף ויגע", לא אחרי הצלחה גדולה שהיתה לנו, אלא להפך – כאשר אנו נמצאים בתקופת משבר וחולשה. כאשר אנו נמצאים בעיצומה של תקופה חלשה יותר, חשוב לדעת שעמלק אורב לנו ולנסות להיות מוכנים.
העבירה החמורה ביותר: לא לראות את יד ה' במציאות
עמלק הוא האויב המושבע של עם ישראל, ועל כן הכרתת זרעו היא מצווה גדולה וחשובה. חז"ל קבעו: "כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם ולא הכסא שלם" (מדרש תנחומא, פרשת כי תצא).
אין מדובר רק על עמלק העם, הגשמי, אלא על עמלק הרוחני הנמצא בתוכנו, המייצג הן את הקול המחליש שבה לרפות את ידינו, והן את האמירה הרווחת שהכל "מקרה". כביכול, יש היתר לא לקיים מצוות, למי שלא רואה את יד ה' בדבר. על כן נאמר על עמלק "אשר קרך בדרך", לשון מקרה. משום כך, חשוב לזכור ללא הרף את קיומו של עמלק, מבחוץ ומבפנים, כדי למנוע ממנו להפריע לנו.
