הסימנים
הסימנים, אלו מאכלים שנוהגים לאכול בראש השנה (כריתות ו.) ואומרים עליהם יהי רצון מיוחד לכל אחד מהם, כפי הנרמז בשמו של המאכל, בטעמו או בצורתו (מרדכי בשם רב האי גאון) וטעם אכילתם, לסימן שבטוחים אנו שיגזר עלינו גזרות טובות לשנה החדשה וע"י שאנו עושים את הסימן ומגלים כי אנו בטוחים בכך אפילו אם אנו ראויים שיגזר עלינו ח"ו לרעה יתהפך הגזר דין לטובה (חכמת שלמה סי' תקפ"ג).
עיקר העניין באכילת הסימנים הוא האכילה בפועל ולא אמירת היה"ר, אלא שהוסיפו על כך בזמן הגאונים את אמירת ה'יהי רצון', לתפילה שיתקבל הסימן לרצון (שו"ת משנה הלכות).
ומי שאינו יכול לאכול משום חולי או חשש לתולעים, יניחם לפניו ויאמר עליהם היה"ר, שיש שגורסים (ערוך, כלבו והב"י) בגמ' 'למיחזי' – לראות, במקום 'למיכל' – לאכול (כף החיים).
מי שאין לו בכלל סימנים, יכול לומר היה"ר אף שלא בפניהם, כי אינו נחשב ברכה, כי אם בקשת רחמים (כף החיים). אלא שבאופן זה, שלא מונחים לפניו, כתב ר"ש דבליצקי, שיאמר בלא הזכרת השם.
אלו מאכלים אוכלים ומה נוסח היה"ר על כל אחד מהם
בפוסקים מובאים סימני ר"ה כדלהלן:
תמר, המנהג הרווח שמברכים על התמר ואוכלים מעט כדי שלא יהיה הפסק ואין צריך לאכול כזית לכך ואח"כ יטול התמר בידו ויאמר, 'יה"ר וכו' שיתמו שונאנו' ויש מוסיפים 'ומבקשי רעתנו' ואוכלים עוד מהתמר, כדי שהיה"ר יהיה עליו.
תפוח בדבש, לוקחים ביד תפוח מתוק וטובלים בדבש (טור וכן הוא בחיד"א, אולם יש מהספרדים שנהגו לאכול התפוח מרוקח בסוכר, כף החיים ויעויין בילקוט יוסף) ואומרים 'יה"ר וכו' שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה' ואוכלים התפוח בדבש.
הרבה עניינים נכתבו על התפוח המתוק בדבש. טעם אחד, שהוא מרמז על גן עדן שנקרא 'חקל תפוחים' והוא עניין ידוע בקבלה (מהרי"ל). מה עוד, שהמעשה ב'חקל תפוחים' אירע בר"ה (הגר"א). טעם נוסף שמובא בספרים לאכילת התפוח, משום שפרותיו גדלים לפני העלים ומזכירים בזה זכות ישראל שהקדימו 'נעשה' ל'נשמע'.
טעם נוסף הובא לאכילת התפוח המתוק בדבש שהוא לסימן שתהיה לנו שנה טובה בכפליים, שהטובה תהיה גם באופן גלוי, שלא יהיה צורך לומר 'גם זו לטובה' על הטובה שבהסתר וזה גם הטעם לאמירת 'טובה' 'ומתוקה' ביה"ר – שיכפול הטובה. וע"פ הקבלה 'טובה', היא כנגד החסד 'ומתוקה', היא מיתוק הגבורות.
רימונים, נוטל בידו את גרעיני הרימון וטרם אכילתם יאמר, 'יה"ר וכו' שנרבה (ניקוד פתח מתחת ל-נ') זכויותנו כרימון'.
ואע"פ שכתוב בגמ' בברכות שאפילו רשעים שבישראל מלאים מצוות כרימון וא"כ קשה מה מיוחד כ"כ בכך? מבאר הפרי חדש, שאנו מתפללים על כך שבשנה הקרובה נתמלא בזכויות כרימון, משא"כ הרשעים במשך כל שנות חייהם מתמלאים זכויות כרימון.
קרא, יטול הקרא בידו ויאמר, 'יה"ר וכו' שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותנו'.
יש שמברכים על הקרא (רש"ז אויערבך ועוד) ויש שהיו מוציאים יד"ח ע"י ירק אחר, אשר אינו בא מחמת הסעודה (רי"ש אלישיב ועוד). אצל אותם שמברכים על הקרא, המנהג הרווח שמברכים וטועמים מעט כדי שלא יהיה הפסק ואין צריך אכילת כזית לכך ואח"כ אומרים היה"ר ואוכלים עוד מהקרא כדי שהיה"ר יהיה קודם לאכילה, אולם, יש שנהגו לומר היה"ר בין הברכה לאכילה (יעויין בהמשך).
רוביא, יטול בידו הרוביא וקודם אכילתו יאמר 'יה"ר וכו' שירבו זכויותנו', טעם אכילת הרוביא (וכן הכרתי), משום שגדלים פרותיו מהר וזהו סימן טוב (אגודה).
בעת אמירת היה"ר יתעורר בתשובה ויתפלל על זה בלב שלם (אליה רבה בשם השל"ה) ואומרים בשם האדמו"ר מצאנז, שהשייכות בין התשובה ל'ירבו זכויותנו' היא, שע"י עשיית תשובה מאהבה, נהפכים הזדונות לזכויות (יומא פו:).
כרתי, יטול בידו הכרתי וקודם אכילתו יאמר 'יה"ר וכו' שיכרתו שונאנו'. בטעם אכילת הכרתי כתב באגודה, שהוא סימן טוב כי פרותיו גדלים מהר.
סילקא, יטול בידו הסילקא ויאמר 'יה"ר וכו' שיסתלקו אויבנו' (שו"ע כלשון הטור) וי"א שיאמר 'שיסתלקו חטאנו' (רב האי גאון).
ראש של כבש או של איל, קודם אכילת הראש יטלנו בידו ויאמר, 'יה"ר וכו' שנהיה לראש ולא לזנב'. טעם אכילתו הוא זכר לאילו של יצחק (שו"ע בשם הטור). טוב יותר שיאכל ראש של איל – כבש גדול (טור בשם מהר"ם). אם אין לו ראש של כבש (או איל) יאכל ראש של בהמה או עוף אחרים ויאמר היה"ר (מ"ב בשם אחרונים).
ראש של דג, המנהג הנפוץ אצל האשכנזים שאת היה"ר שנהיה לראש ולא לזנב המובא למעלה אומרים על ראש של דג ולא של כבש.
דגים, במג"א כתב שיאכלו דגים ויאמרו 'יה"ר וכו' שנפרה ונרבה כדגים' ולא יעשו הדגים בחומץ שהוא סימן לא טוב, כי מתפללים שתהיה שנה טובה ומתוקה (מ"ב ועוד).
באלו סעודות אוכלים את הסימנים
יש כמה דעות בפוסקים, באלו סעודות מקיימים את אכילת הסימנים,
הבני יששכר כתב, שרק בסעודת הלילה הראשון אוכלים את הסימנים והוא המנהג הרווח.
האליה רבה כתב, שיאכלם בשתי הלילות וכן דעת החת"ס ור"ש וואזר.
הבן איש חי כתב, שנוהגים לאכול גם בסעודות היום וכך נהג רי"ש אלישיב.
וכתב בספר מועד לכל חי, שמי שלא אכל את הסימנים בראש השנה, יכול להשלים בשאר הימים של עשרת ימי תשובה (י"ב אות י"ט).
האם מזכירים שם ה' באמירת יה"ר
יש מהפוסקים שנקטו שאומרים היה"ר בשם ומלכות, – 'יהי רצון מלפניך ה' אלוקנו ואלוקי אבותנו וכו" (הב"י וכן המ"ב בשם הכלבו והאבודרהם וכן פסק הדרך החיים).
אולם בהרבה קהילות לא אומרים בשם ומלכות וכן הוא הנוסח המופיע בשולחן ערוך וכך נהג רי"י קניבסקי.
מנהג ירושלים לומר היה"ר בלא שם ומלכות, אך הם אומרים, 'יה"ר מלפני אבינו שבשמים וכו".
האם הסימנים טעונים ברכה ועל מה יברך
הדין הוא, שמאכל שאוכלים בסעודה, שלא בא מחמת הסעודה, מברכים עליו ואינו נפטר בברכת 'המוציא'.
בסימני ר"ה, פירות העץ טעונים ברכה בפני עצמן, כי הם לא באים מחמת הסעודה ויברך על התמר, לפי שהוא משבעת המינים ואם אין לו תמר, יברך על הרימון, שגם הוא משבעת המינים (רש"ז אויערבך וכף החיים).
אולם, יש שנהגו לברך על התפוח בדבש קודם וטעמם, משום שיש הרבה רמזים וטעמים מיוחדים לאכילתו ומשום כך הוא חביב ביום זה והרוצה לברך על התפוח, ראוי שיוציא את שאר הסימנים מלפניו ויכוון לפוטרם בברכה, משום שיש מחלוקת האם חביב קודם לשבעת המינים, או ששבעת המינים קודם לחביב ואם לא מוציא את שאר הסימנים ובכל זאת מברך על התפוח לפניהם יש לו על מי לסמוך.
לגבי הסימנים שהינם מפרי האדמה, דנו הפוסקים האם צריך לברך עליהם, או שהם נחשבים כבאים מחמת הסעודה, וכתב רש"ז אויערבך ש'קרא' בודאי לא בא מחמת הסעודה ועדיף לברך עליו. אולם יש מהפוסקים שנקטו שאין לברך עליהם (אלף מגן ועוד) וע"כ ראוי לברך על פרי אדמה שבודאי אינו בא מחמת הסעודה, כגון בננה ולפטור על ידו את שאר הסימנים (ר"ש דבילצקי ורי"ש אלישיב).
האם היה"ר הוא הפסק בין הברכה לטעימה ומתי צריך לאומרו
אומרים היה"ר קודם לאכילת הסימנים. אולם, אם מברך על פרי או ירק מהסימנים את ברכתו יאמר את היה"ר רק לאחר האכילה, כדי שלא יהיה הפסק (רמ"א ובאר היטב בשם המג"א) ויאכל לאחר אמירת היה"ר עוד מהפרי או הירק (ילקוט יוסף).
ויש שנהגו לומר היה"ר בין הברכה לאכילה (מחזור 'מעגלי צדק', מובא במג"א עיי"ש ויעויין שדי חמד ר"ה ב' ד').
גם לאותם שאומרים לאחר האכילה, בדיעבד אם אמר בין הברכה לאכילה לא נחשב הפסק ואינו צריך לברך שוב (אליה רבה ומטה אפרים).
לפני אמירת היה"ר, יטול הסימן בידו ויאמר את היה"ר בעודו אוחז הסימן בידו (מטה משה).
