מעשה שהיה: אנשי שגרירות ישראל בצרפת נערכו מראש לקראת הביקור של הרב הראשי לישראל, רבי מרדכי אליהו, בארמונו של נשיא צרפת. הם הכירו את תקיפותו ואת עמדותיו הנחרצות של הרב בענייני ארץ-ישראל, ופעלו להבטיח שהביקור יעבור בשלום.
באותם ימים הייתה מתיחות ביחסי ישראל-צרפת. נשיא צרפת אז, ז'אק שיראק, לא נחשב ידיד ישראל, ועמדותיו תמכו בדרך-כלל בעמדותיהן של מדינות ערב. הוא לחץ על ישראל לוותר על חלקים מארץ-ישראל, ובכלל זה ירושלים, לטובת הערבים.
על רקע זה אפשר להבין את דאגת אנשי השגרירות מביקורו הממלכתי והרשמי של הרב אליהו בארמון האליזה. הרב לא היה אמון על כללי הנימוס הדיפלומטיים, ונהג להביע את דעתו בגלוי. הם חששו שמא דבריו יחריפו את המתיחות בין המדינות.
קודם הפגישה עם הנשיא הוזמן הרב לבקר במסלול מיוחד שבו עברו אורחי המדינה, במוזאון הממלכתי של צרפת, שבו שמורה ההיסטוריה של צרפת ותרבותה.
הרב אליהו האזין להסברים ועבר מפריט לפריט. בהגיעם לכיסאו המלכותי של נפוליון עצר הרב ופנה בשאלה אל מלוויו: "מתי חי נפוליון?". המארחים הסתירו את פליאתם, וטרחו להסביר לרב מי היה נפוליון ובאיזו תקופה חי.
הרב הוסיף לשאול: "האם הכיסא הזה עומד למכירה?". אנשי השגרירות לא ידעו לאן להוליך את כלימתם. הצרפתים השיבו כמובן בשלילה. "זה חפץ יקר והיסטורי, והנכסים ההיסטוריים שלנו אינם עומדים למכירה", אמרו.
משם עברו להצגת עוד פריטים, עד שבאו לפריטים השייכים למלך לואי הארבעה-עשר. שוב פנה הרב בשאלת-תם: "מי היה לואי הארבעה-עשר?". רעייתו של הרב, הרבנית צביה, ניסתה להבין את פשר שאלותיו של בעלה, אך נענתה בקריצה קלה, שלימדה אותה כי הדברים נאמרים בכוונת מכוון.
ברוב נימוס טרחו המלווים להסביר לרב על המלך לואי הארבעה-עשר. הוסיף הרב ושאל: "האם היה מלך מוסרי?". המלווים השיבו: "לא, אך זו ההיסטוריה שלנו, ואנו גאים בה ומכבדים אותה". הנהן הרב בראשו והמשיך הלאה.
הביקור במוזאון הסתיים. עתה נכנסו לקבלת הפנים המלכותית עם נשיא צרפת. המארח פתח ובירך בדבריו את הרב לרגל הביקור. אחריו הוזמן הרב לשאת דברים. לידו התייצב איש מצוות השגרירות, לתרגם את הדברים לצרפתית.
מיד בפתח דבריו החל לתאר את ביקורו במוזאון. הרב סיפר על מבוכת מארחיו למשמע שאלתו על מחיר הכיסא של נפוליון, והאם הוא עומד למכירה. כל הנוכחים פרצו בצחוק. הרב סיפר גם את התשובה שניתנה לו, כי נכסים היסטוריים אין מוכרים.
בשלב זה הבחינה הרבנית שהמתרגם אינו מקפיד לתרגם את דברי הרב במדויק, אלא מרכך אותם. היא הפנתה ברמז את תשומת לב בעלה לכך. בעקבות זאת עצר הרב את דבריו והעיר כי המתרגם ככל הנראה אינו מכיר את סגנון דיבורם של הרבנים, ומכיוון שחשוב לו כי הנשיא ישמע ויבין את דבריו במדויק, הוא מבקש כי הרב הראשי של צרפת יתרגם אותם. מכאן והלאה תורגמו דבריו בנאמנות על-ידי הרב הראשי.
הנוכחים עדיין לא ירדו לסוף דעתו, ולא הבינו לְמה הרב חותר, אך במהרה הדהדו באולם דבריו חוצבי הלהבות:
"ראיתי את הכבוד שלכם כלפי כיסאו של נפוליון, שחי לפני כמאתיים שנה. כמו-כן ראיתי את ההערצה שבה הוזכר שמו של לואי הארבעה-עשר, אף שמוסריותו עמדה בסימן שאלה. הכבוד הזה מוצדק, שכן זו ההיסטוריה שלכם, אלה הנכסים ההיסטוריים שלכם, ואתם גאים בהם ומכבדים אותם. אתם גם מצפים ממני שאדע ואכבד את ההיסטוריה של צרפת, אף שאני גר בישראל.
"את כיסאו של נפוליון אינכם מוכנים למכור. וכי אנו צריכים למכור את ירושלים, המשמשת לב העם היהודי זה אלפי שנים?!".
ליבם של אנשי השגרירות פרפר. הם ציפו לתגובות כעוסות מצד הנשיא ופמלייתו. אולם התגובה הייתה מפתיעה. כשסיים הרב את דבריו קם הקהל על רגליו ומחא כפיים בהתרגשות
דברי הרב עשו רושם עז גם על הנשיא שיראק, והוא לחץ בהתרגשות את ידו של הרב ולא עזבה במשך זמן רב. באותה שעה פנה אל עוזריו ולחש דבר-מה באוזנם. אנשי השגרירות נדהמו לשמוע כי הנשיא ביקש לעכב את הרב בארמון. איש לא ידע את מטרת העיכוב, עד ששבו אנשיו של שיראק ובידיהם תיבה קטנה.
נשיא צרפת אמר כי אמנם הדבר לא היה מתוכנן, אולם לאחר ששמע מהרב דברים שכמותם לא שמע מעולם, החליט להעניק לרב מדליית זהב יוקרתית, הניתנת לנשיאי מדינות. בסיום דבריו הגיש לרב מרדכי אליהו את המדליה, לקול תשואות הקהל, שנוכח כי גאון יהודי אמיתי מעורר כבוד והערכה אפילו בלב מי שנחשבו יריבים.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.