גדעון בן יואש היה השופט החמישי ששפט את ישראל בתקופת השופטים קריאתו הידועה ”מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ” (שופטים ז', יז), מהווה את הערך על פיו מתחנכים חניכי קורסי הפיקוד השונים בצה"ל ובהם קורסי מפקדים וקורס קצינים, והנורמה על פיה מצופה כי יפעלו מפקדי צה"ל מתוך גילוי דוגמה אישית גבוהה. הבה נחזור מעט אחורה, למקורה של הקריאה, אי שם בספר שופטים, בעת מלחמת ישראל מול מדיין, באמצע הלילה:
"ויחץ את שלש מאות האיש, שלשה ראשים.
ויתן שופרות ביד כלם וכדים ריקים ולפדים בתוך הכדים.
ויאמר אליהם: ממני תראו וכן תעשו.
והנה אנכי בא בקצה המחנה, והיה כאשר אעשה כן תעשון.
ותקעתי בשופר, אנכי וכל אשר אתי, ותקעתם בשופרות גם אתם
סביבות כל המחנה, ואמרתם "לה' ולגדעון" (שופטים ז: טז-יח)
בפסוק מסופר כי גדעון השופט נוקט בטקטיקה מסוימת במטרה להפתיע ולזרוע בהלה במחנה מדיין. עם זאת, הטקטיקה כשלעצמה ככל הנראה הייתה לא בשלה עד הסוף, כיוון שבגילוי הלפידים לא היה רושם מבהיל כלפי האויב, אלא אדרבה כך גילה כל לוחם את מיקומו המדויק לעיני היריב. הלא המחזיק לפיד בלילה, ואינו יכול לראות את הנעשה סביבו במרחק, לא יצליח להילחם כראוי.
אלא, נראה שבמעשה גדעון ובאמירתו הייתה משמעות פנימית עמוקה, שמיד נעמוד על תוכנה. בנוסף, גדעון מבקש מהם לומר: "חרב לה' ולגדעון". מה משמעות ביטוי זה?

חרב לה' ולגדעון: תיקון לחטא העבודה הזרה בו חטאו ישראל
אם מדובר בביטוי של אמונה בקב"ה, היה עליהם לצעוק רק חרב לה', האם הם מאמינים בשיתוף כוחו של גדעון עם הקב"ה? אלא, מבארים חז"ל שחרב ה' הופיעה על ידי גדעון. כוח ישראל לעיני האויבים יתגלה בכך שהם יכולים להביא לגילוי השכינה בעולם. גדעון בן יואש הוא האיש שבמלחמה יצטרך לגלות זאת, בחרבו שלו, שהיא הגילוי במציאות לחרבו של הקב"ה.
התפיסה האמונית הזו היא בסיס ליציבות חיי הרוח של העם בתקופת השופטים. לאורך כל התקופה, פחד עם ישראל מן האויבים כיוון שלא האמינו שהקב"ה הוא הלוחם בצבאם. לכן, גם נכשל עם ישראל בעבודה זרה ובעבודה לאלוהים אחרים, וגדעון היה צריך לערוך להם מבחנים שונים כדי לבחון את יכולתם להילחם בצבא ה'.
הכוח ללחום במלחמה: אך ורק מכוחו של בורא העולם
יש לעם ישראל כוח אינסופי ללחום ולנצח את מלחמות ה', אילו היו נותנים ערך מספק לכוח הרוחני שלהם. בגלל שנכשלו בעבודה זרה, לא הצליחו לראות זאת. כנגד תפיסה מעוותת זו זועקים המלקקים: חרב לה' ולגדעון! וכן ממחיש זאת הרמב"ם בהלכות מלכים:
"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא, ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה…וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר "כי עשה יעשה ד' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ד' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ד' אלקיך".

ממני תראו וכן תעשו: המבחן של הלוחמים המלקקים
זו הסיבה שגדעון טרח להשמיע באזני הלוחמים את המשפט: "ממני תראו וכן תעשו". כל המבחן של המלקקים היה ביכולתם לגלות את השכינה בקרב המחנה.
ביכולתם לזעוק "חרב לד' ולגדעון" וביכולתם לרומם את כלל ישראל ולהחזירם למדרגה, שבה ישובו ויגלו את כוחם הפנימי, והוא השראת שכינה במחנה ישראל. אותה יכולת שהופיעה במלוא הדרה במעמד הנשגב מני קדם, אותה ביקש גדעון להזכיר ללוחמים במעשה הלפידים והשופרות, שבה והתעוררה לתחיה.
הופעת הגבורה של המלקקים הביאה להתגלות שם ה' במחנה, ומכוח השכינה קיבלו מעשי המלחמה של ישראל רושם עצום.