וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: (פרשת שופטים כ'. ה' – ח').
התורה מדברת כאן על מלחמת הרשות, דוגמת מלחמתו של דוד המלך בכיבוש ארם צובא, לאחר שהיו מקבלים את הסכמת הסנהדרין הגדולה של שבעים ואחד איש היו שואלים באורים ותומים שעל הכהן הגדול, רק לאחר מכן הותר למלך ישראל לצאת למלחמת הרשות.
מאידך יש שלוש סוגי מלחמת מצוה והם: כיבוש הארץ, מלחמה בעמלק, ומלחמת מגן.
כיבוש הארץ – מלחמת יהושע בן נון בכיבוש ארץ כנען "עלה רש" .
מלחמה בעמלק – המלחמה בעמלק מדור דור, כמו מלחמתו של שאול באגג.
מלחמת מגן – מלחמה מול "הצר הצורר אתכם", כאשר נשקפת סכנה לעם ישראל או לעיר מסויימת או למחוז מסויים וכו' בבחינת "הבא להרגך השכם להורגו".
בפרשתנו העוסקת במלחמת הרשות אומרת התורה טרם יציאה לקרב, "ודברו השטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו:
ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו:
ולא חיללו הכוונה בשנה הרביעית של פירות הכרם. לאחר שלוש שנים ראשונות שהפירות הם ערלה, הם אסורות עלינו באכילה ואפילו בהנאה כנאמר: וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה: (ויקרא יט. כג' – כד') או שמעלים גידולים אלו בשנה הרביעית לירושלים לאכלם שם, או שפודים אותם – מחללים אותם, דוגמת מעשר שני ובכך מעבירים את הקדושה מהפירות למטבעות ובכך נעשים הפירות חולין ומותרים באכילה בכל מקום, והתמורה הכספית בתוספת חומש מעלים לירושלים ושם קונים את מצרכי המזון שהתירה התורה, דוגמת צאן ובקר, יין ושיכר ועוד..
לזה התכוונה התורה באומרה; מי שנטע כרם וטרם הספיק לחללו, כלומר לא הספיק לפדות את פירות השנה הרביעית, לחלל אותם ולהוציאם מקודש לחול, ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו.
ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה:
ויספו השֹטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו:
על האיש הירא ורך הלבב.. נחלקו התנאים (סוטה מד.) ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא. ר' עקיבא אומר דברים כפשוטן, איש פחדן, רך לבב והוא עלול להכניס מורך ולשבור את מורל הלוחמים, לכן עדיף שישוב לביתו. ואילו ר' יוסי אומר, זהו המתיירא מן העבירות שבידו, למשל אם הפסיק בדיבור בין תפילה של יד לתפילה של ראש עבירה בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה.
וכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ה – י"א) את סדר הדברים לאדם שמתכונן לבנות את מסגרת חייו?
דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה. ואחר כך יקנה בית דירה. ואחר כך ישא אשה. שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו. מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו. מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה.
אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות אשה תארש, בית תבנה, כרם תטע. כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך. ובברכה הוא אומר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו":
בראש ובראשונה על האדם לדאוג שיהיה לו מקור פרנסה, דבר שני ידאג למגורים ורק לאחר מכן ישא אשה, ומבסס הרמב"ם תהליך זה על פסוקים אלו: מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו. מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו. מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה.
וליכאורה אם מבסס הרמב"ם את דבריו על פי הפסוקים הרי שדבריו תמוהים מאוד. שהרי הפסוקים אומרים הפוך מדבריו. ראשית מי בנה בית חדש, ואחר כך מי נטע כרם ולא חיללו, ורק לאחר מכן כתוב מי אשר ארש אישה ולא לקחה. אם כן בתורה כתוב ראשית לבנות בית ורק אחר כך לחלל את הכרם? והרמב"ם אומר הפוך, ראשית לדאוג לכרם, לפרנסה ורק אחר כך לדירה, למגורים זה ממש הפוך מהפסוקים?
ואמר על כך החתם סופר זצ"ל שאכן יש צדק בדברי הרמב"ם והפסוקים אכן מאששים את דבריו.
באמת הדבר הראשון שהאדם צריך לדאוג לו הוא, פרנסה! וזה שכתוב כרם אחרי הבית פה לא מדובר ליטוע כרם אחרי בניין הבית, פה מדובר על איש אשר כבר נטע כרם רק שלא חיללו, ומדובר על השנה הרביעית של הכרם שכבר נטוע. שהרי שלוש שנים ראשונות היו פירותיו של הכרם ערלה, אז למעשה הוא באמת התחיל קודם לטוע כרם, ולאחר מכן הוא בנה בית, ולאחר שהכרם נטוע מיזה שלוש שנים והבית כבר בנוי מיזה זמן, לאחר שנטע את הכרם, וכעת רק הגיע הזמן לחלל את פירות הכרם הנטוע מיזה שלוש שנים.
ולכן צודק הרמב"ם כאשר אומר שבשלב ראשון יש לדאוג תחילה לפרנסה, ובשלב השני לבנות בית, ורק לאחר מכן ישא אשה.
ועוד נראה לומר על דרך הדרש, "כי תצא למלחמה" שהכתוב מדבר במלחמת יצר הרע. כן גם בענינינו, המלחמה היא מלחמת קודש, מלחמה למען קודשי שמים והפצת תורה ויראת שמים, וזו תמיד היתה מלחמה ובפרט בימינו, וכל בר בי רב יודע זאת. במלחמה זו דבר ראשון יש צורך ב"בית חדש", בית שיהיה "שבתי בבית ה'", וכמו שכתב בתרגום "יונתן בן עוזיאל": "ולא חנכו" – שלא קבע בו מזוזה. משום שה"מזוזה" היא הסמל היהודי, המזוזה עם "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" היא הוכחה שהבית הזה הוא "בית ה'".
וכאשר יש "בית" אפשר להכניס בו את ה"כרם". וכבר דרשו חז"ל על הפסוק בשיר השירים" (א, ו): "שמוני נוטרה את הכרמים" – ישראל נמשלו ל"כרם" וראה מד"ר שיר השירים (פ"ח) "כרם היה לשלמה" – אלו ישראל, שנאמר (ישעיהו ה): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל", ולתוך הבית הקדוש הזה אפשר להכניס את בית ישראל, את ילדי ישראל למען ישבו בבית ה'.
ושם באותו בית תהא "הלקיחה", שם יהיו הנישואין. שהרי במעמד הר סיני הקב"ה רק אירס את עם ישראל לתורה, שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" ודרשו חז"ל (פסחים מט, ב) "אל תקרי מורשה אלא מאורסה", ובלימוד התורה והפצת התורה בקרב ישראל, אלו הם "הנישואין" של עם ישראל עם תורת ה'. ועל כן סדרה התורה בסדר מיוחד קודם "בית חדש" אח"כ "נטיעת הכרם" ולאחר מכן "לקיחת האשה". וכל זה כאמור בגדר "דרוש וקבל שכר" וכדברי הגמרא במסכת סוטה (מד, א).
מאת: הרב דוד הכהן – אור דוד על התורה.
