מידת הענווה

רובנו התרגלנו לחשוב כי ענווה היא התנהגות המלווה ברגשי נחיתות או הליכה שפופה עם כתפיים שמוטות הגורמת לאדם להראות נחות ופחות מאחרים. אולם, המשמעות העמוקה של מידת הענווה, כפי שלימדונו רבותינו זכרונם לברכה, היא עשיית הדבר הנכון מבלי להיות תלוי בדעת האחרים. דמיינו לעצמכם אדם שנכנס לחדר הומה אדם, כולו מגונדר ונוצץ, כל כולו אומר: "בבקשה, נא להסתכל עליי"! על פי תפיסת היהדות, סוג כזה של התנהגות הינה זיוף. אותו אדם תלוי לחלוטין בדעת בדעת אנשים אחרים, וללא קהל "מעריציו" הוא אינו שווה דבר. אז מהי ענווה אמיתית? וכיצד ניתן ללמוד על מהות הענווה ממשה רבינו ע"ה, שכידוע לנו נאמר עליו שהיה הענו מכל אדם? כל התשובות בכתבה שלפניכם.

מהי ענווה אמיתית?

נתחיל בהגדרת המושג: ענווה אינה תסביך נחיתות כלשהו, אלא משמעותה לחיות בהכרה ש"אני עושה את הדבר הנכון, גם אם הוא לא נראה או מצטלם טוב". האדם העניו נאמן לחלוטין לאמת, ובטחונו האישי אינו תלוי בתגובותיהם של האחרים. הגאוותן לעומת זאת, מנוע מלחשוף את המהות הפנימית שלו. כיצד הוא יכול להיות הוא עצמו, כשהוא כל הזמן עסוק ב"מה חושבים עליי"?

ענווה אמיתית היא חירות, ואם תמיד חשבנו שאדם עניו לא יוכל להנהיג אחרים, לא יעז לפנות אליהם בצורה ישירות, ויצעד כל הזמן 'ליד' החיים, באה התורה ומגלה לנו כי האדם שנקרא "הענו מכל אדם" היה משה רבינו.
משה רבינו לא חשש לדרוש מפרעה "שלח את עמי" (חומש שמות), הוא היה המנהיג שהתבקש לשליחות מיוחדת מאת בורא עולם למרות שלא רצה בכך וביצע אותה במסירות רבה, והוא האדם שלימד את כל עם ישראל את התורה הקדושה.

דוגמא מאלפת לענוותנותו של משה רבינו

דוגמא טובה לענוותנותו הגדולה של משה רבינו נלמד ממדרש תנחומא לפרשת פקודי:

"אמר משה, יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן, התחיל לעשות חשבון עמהם… עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה מהן ווים לעמודים, ולא היו נראים. התחיל עומד תמה ואומר: עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי, לומר שאני נטלתי אותם, והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקב"ה את עיניו ותלה עיניו וראה שהיו עשוים ווים לעמודים. התחיל להשיב להם בקול רם (שמות ל"ח, כ"ח): 'ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים', באותה שעה נתפייסו ישראל, מי גרם לו? על ידי שישב ועשה חשבון…".

משה רבינו אינו נוהג בצורה מתנשאת מהציבור, ואינו דורש ממנו לכבד אותו על כך שזכה למידות נעלות. כשם שכל אחד מעם ישראל נדרש להציג חשבון בסיום עבודתו, בדיוק כך נהג משה רבינו. הענווה דורשת גם מאדם עם מידות אציליות לנהוג כאחד האדם. משה רבינו מבין שבהצגת חשבון ההוצאות לבניית המשכן אין פחיתות כבוד, שכן במה שונה כבודו מכבודם של אחרים?

מעלת מידת הענווה

הרמח"ל בספרו המוסרי מסילת ישרים, מבאר את מעלת מידת הענווה:
ואמרו ז"ל (סוטה ה'): "כמה גדולים נמוכי הרוח. שבזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, שנאמר (תהילים נ"א): "זבחי אלוהים רוח נשברה", הרי זה שבח של נמוכי הרוח, שהם ענווים בלבם ומחשבתם". הרמח"ל מקדיש בספרו מספר פרקים למידת הענווה, ועוסק בדרכים להפוך אותה לקניין אמיתי בנפש.

הרמח"ל מבאר כי אדם הרוצה לקנות בנפשו את מידת הענווה, צריך ראשית כל לחזק את מידת הענווה במחשבתו, ולאחר מכן לחזק את עצמו בפעולות מעשיות. כך דבריו: "בתחילה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענווים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענווים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם".

כיצד הופכים להיות ענווים?

הרמח"ל מבאר 4 שלבים באמצעותם יכול האדם לקנות בנפשו את מידת הענווה:

1. התנהגות בשפלות – ראוי שיהיה בדיבור, בהליכה, בשבתו ובכל תנועותיו. דיבור בנחת, לא ילך בקומה זקופה, אלא כדרך כל הולך לעסקיו, ושתמיד יהיה מקומו בין השפלים ולא בין הרמים.
2. סבילת העלבונות – והנה בפירוש אמרו (ראש השנה כ"ב): "למי נושא עוון? למי שעובר על פשע". ואמרו עוד: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
3. שנאת הרבנות ובריחה מהכבוד – השלב הבא הוא לא לרדוף אחר הכבוד, כפי שאומרת המשנה:  (אבות פ"א): "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות".
4. לחלוק כבוד לכל אדם – האדם המכובד באמת הוא זה שמחלק כבוד לאנשים, כפי שנאמר במסכת אבות: איזהו מכובד המכבד את הבריות".

הענווה: תנאי הכרחי לקבלת התורה

חכמינו זכרונם לברכה אמרו שדברי תורה נמשלו למים (מדרש שיר השירים רבה א' י"ט), כשם שהמים יורדים ממקומם הגבוה למקום נמוך, כך גם דברי התורה אינם נקלטים, אלא במי שאינו מתנשא ומידת הענווה היא מנת חלקו. מתן תורה שהתרחש דווקא על ההר הנמוך מכל, הלא הוא הר סיני, בא להעמידנו על נקודה זו, כי דווקא הענווה היא תנאי הכרחי לקבלת התורה.

בשעת מתן תורה היו הרים רבים שביקשו שתינתן תורה על גביהם, אולם הם נפסלו בשל מידת הגאווה. רק הר סיני שהמעיט בערך עצמו, זכה שירדה עליו השכינה, ועליו ניתנה התורה לישראל. התנא בתחילת מסכת אבות רומז לכך, באומרו: "משה קיבל תורה מסיני" (אבות, א, א). מתן תורה היה דוקא על הר סיני ולא על הרים אחרים, וזאת בשל ענוותנותו. 

לסיכום, משמעותה העמוקה של הענווה אינה הליכה שפופה או הנהגה הקשורה לדכדוך או עצבות.
ענווה אמיתית אינה המעטה בערך עצמך, אלא ידיעת מקומך האמיתי בעולם. כך פעל משה רבינו, וזו הנהגה שראוי לכל אדם מישראל לאמץ.