וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: (פרשת תזריע יב. ו').
פרשתנו פותחת בתורת היולדת, תקופת טומאתה לבן או לבת והקורבנות שדורשת התורה ממנה על מנת להשלים טהרתה, כבש או תור לחטאת!
ותמוה הדבר, והלא למרות שאינה מצווה על פריה ורביה, עצם העובדה שמביאה ולד לעולם מצווה היא ולא עבירה! מצוות פריה ורביה מוטלת על האיש כפי שחז"ל אומרים: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה" (יבמות סה:) אולם למעשה סייעה לבעלה לקיים מצווה גדולה זו, ואף היא זכתה בקיום מצווה בבחינת 'אינו מצווה ועושה', אם כן מדוע נצרכה להביא קורבן ולא סתם קרבן אלא קרבן חטאת?
בגמרא (נדה לא:) שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, ומאחר שזו שבועה שאי אפשר לקיימה, היות ונאמרה מתוך צער, וכמו כן משועבדת היא לבעלה, לכן חייבה אותה תורה להביא כפרה על כך, כדי שיתכפר לה עוון השבועה.
יש האומרים שהקרבן שחייבה אותה התורה בא לתקן חטאה של חוה שהביאה מיתה לעולם, וכן גרמה שתסבול היולדת יסורים כאלו שאין כמותם לקושי.
ועוד שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מה הטעם שאם נולד זכר טמאה שבעה ימים, וכשיולדת נקבה טמאה שבועיים. אמר להם: הקב"ה שהוא בוחן כליות ולב יודע שבשעה שהאשה יולדת זכר, מתוך השמחה הרבה שהיא שמחה היא מתחרטת על שבועה שנשבעה והיא רוצה עוד הפעם להיות עם בעלה, ולכן היא טהורה אחרי שבעה ימים, ואילו כשיולדת נקבה היא מצטערת הן על הנקבה והן על היסורים שסבלה, ולכן עוברים ימים מרובים מזה עד שמתחרטת על השבועה, ולכן טהורה רק אחרי ארבעה עשר יום.
שואלת הגמרא: אם השבועה שנשבעת היא הסיבה להבאת הקורבן, למה צריכה להביא דווקא קורבן חטאת? היה צריך לחייב אותה קורבן שבועה כפי שמחויב אדם העובר על שבועתו. זאת ועוד: אם אכן קורבנה בא כתוצאה משבועה שלמעשה היא לא תקיים, מדוע לחייבה קורבן? שתתיר את שבועתה לפני שתעבור עליה ולא תתחייב כלום!
ובגמרא לא תרצו על כך, ויתכן לומר כי רבי שמעון לא התכוון לומר שכל יולדת ויולדת אכן נשבעת שבועת אמת מתוך מחשבה ורצון, שאם כן היה הדבר היה צורך לחקור כל מקרה לגופו ולהתיר את שבועתה כדת וכדין. ורק במקרה שלא התירו את שבועתה כדין והיתה עוברת על שבועתה או אז היתה צריכה להביא קרבן שבועה.
לפי זה ניתן לומר שרבי שמעון בא ללמדנו מה מתחולל בלבה של האשה, בשעה שיושבת על המשבר. אמנם מאוויה של כל אשה שיהיה לה פרי בטן ולכך מייחלת ומתפללת וזוהי תשוקתה, וכמו שאמרה רחל ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי": (בראשית ל. א') אך בשעה שכורעת ללדת ונתקפת בכאבים עזים, לפתע חל בה שינוי דרסטי ומיד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, ונמצא שירדה מאותו מקום גבוה, מאותה מדרגה נפלאה שבה היתה כאשר חשקה להביא ילדים לעולם ולקיים לשבת יצרה, אך לאחר שיצא העובר וחלפו הכאבים ורואה את העובר את היצירה הנפלאה שברא הקדוש ברוך הוא, חוזרת בה ממחשבתה שלא תזקק עוד לבעלה, ובכדי להחזירה למדרגתה קודם לידתה לכך הוצרכה להביא קרבן חטאת.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.