כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ… (פרשת פקודי ל"ח כ"ד)
כתב ב"ברכי נפשי", לא כמות הכסף שתורם האדם לצדקה, היא המחשיבה את תרומתו. בשום אופן לא. רק הכוונה – שבלבו, והרצון להגביר את כבוד השם בעולם, הם המעניקים את ההוקרה וההערכה האמיתית לנדבת האדם.
גם עני, שאין בכיסו פרוטה לפורטה, אבל את המעט שיש לו, הוא תורם לכבוד השם, תיחשב לו צדקה זו כתרומת – ענק.
ידיעה זו אמורה להכניס שלוה ומנוחה בליבו של אדם, כשיידע שלא תובעים ממנו את מה שאין לו, ומאידך, גם הוא, בכוחותיו הדלים לכאורה, יכול לעשות ולפעול כמפעליו של הגביר הגדול ביותר.
וכך כותב הספורנו בפסוקנו. 'כל הזהב – העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת שנכנסה במלאכת המשכן, שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון, ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס, ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני.
'ובזה הורה, שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סיבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יראיו ומעשיהם לשכנו בתוכם'.
והדברים אמורים גם בכיוון ההפוך. יהודי שהש"ית בירך אותו בהון רב, וכשבאים לביתו לבקש צדקה, הוא מחלק סכומי כסף קטנים, שלא לפי ערכו, ואף גוער בעניים, הרי גם הסכום שנתן, ייחשב לו כצדקה מזערית.
סיפר הרב נטע – שלמה זילבר, מהעיר מונסי, שנפגש פעם באדם ששימש כנהג של 'משולחים', הגיעו לארה"ב לאסוף כסף עבור מוסדות התורה, והנהג סיפר לו מעשה שהיה עד לו.
אחד מראשי הישיבות המפורסמים בארץ ישראל הגיע לביתו של גביר נודע, וביקשו לתרום עבור ישיבתו. הגביר הוציא את פנקס הצ'קים שלו וכתב שם סכום קטן מדי, שלא התאים לעושרו הרב.
ראש הישיבה התעקש, ותוך שהוא מתאר בפניו את ההוצאות המרובות של הישיבה ומוסדותיה, ביקשו לתרום סכום יותר גדול.
הגביר התרגז, לקח את הצ'ק בחזרה, ואמר לראש הישיבה: 'אני דורש שתמחק אותי מרשימת הגבירים שלך, ואל תבוא אלי יותר'!
ראש הישיבה, שהיה ידוע גם בפקחותו ובשנינותו, לא איבד עשתונות, והחזיר לגביר בקול נינוח:
'אני מוכן למחוק אותך מהרשימה, אבל תדע לך, שברגע ששמך יימחק מהרשימה שלי, הרי גם בשמים ימחקו אותך מרשימת האנשים העשירים… ברצוני להציע לך שלפני שאני מבצע את המחיקה, תחשוב פעם נוספת האם הינך מעוניין בכך'…
המילים חילחלו היישר אל תוך ליבו של הגביר, והוא נסוג באחת מדבריו, ביקש סליחה מראש הישיבה, והעניק לו תרומה גדולה עד מאוד.
הקדוש ברוך הוא אוהב את המעשים הנעשים מתוך הלב, וכמו שספרו על אותו אדם שהיה בא לבית הכנסת ולא ידע קרא וכתב. רק היה שומע את התפלה, מהחזן, ודרכו של החזן היתה להאריך במלים: "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן". אותו יהודי, כששמע מלים אלה בכל יום ויום, הבין שזה קטע חשוב, ושנן לעצמו את המלים הללו, ובכל שבת ושבת היה מניח ידיו על ראש ילדיו ומברכם בברכת: "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן", עד שפעם אחת שמע אותו רב גדול, והעיר לו על שטות זאת. ובחלום הלילה אמרו לרב שטעות גדולה עשה, משום שיהודי זה עשה זאת בתמימותו ובכל לבו, ובשמים היו מצרפים מאותיות אלו ברכות גדולות, והוא מנע זאת מאותו אדם.
מעשה נפלא ארע בימי רבנו האר"י הקדוש זיע"א, שדרש רב אחד בבית הכנסת על מעלת לחם הפנים והחביבות של הלחמים בעיני השם יתברך, ועתה בעוונותינו שאין בית המקדש קים, אין נחת רוח זאת לפניו יתברך. והאריך לספר ולתאר את העניו בפני הצבור.
והנה בתוך הצבור ישב יהודי תמים, וחשב לעצמו: "דבר כזה פעוט, ואף אדם לא חושב לעשות נחת רוח להשם יתברך?
אני יטול לעצמי את המצוה". בסיום הדרשה רץ לביתו וקרא לאשתו, ואמר: "מהיום אני ואת נדאג לעשות נחת רוח להשם יתברך. תקומי בבקר יום ששי ותאפי חלות טובות וטעימות, ואני אקח זאת להשם יתברך שישמח בהן".
וכך היה, האשה קמה ואפתה חלות, והוא לקח אותם והניח אותם בארון הקדש, ובקש מהקדוש ברוך הוא סליחה שלא ידע זאת עד עתה, וקבל על עצמו, שמהיום והלאה לא יחסיר שום שבת וכו', ולעת ערב היה בא שמש בית הכנסת ומוצא את החלות, לקח אותם לביתו ושבח את הקדוש ברוך הוא שהוא זן ומפרנס לכל ושולח את מזונו עד אליו וכו'.
ספור זה נמשך כמה שבועות ארוכים, היהודי התמים שמח שהקדוש ברוך הוא נהנה מהחלות "והראיה" שבכל שבת הם נעלמים והשמש שמח על המציאה שבאה בהיסח הדעת, ועוד חלות גדולות וטעימות שכאלה… עד שבערב שבת אחת ישב הרב בבית הכנסת להכין דרשה, והנה נכנס כהרגלו אותו יהודי תמים והחלות בידיו. התבונן הרב וראה שאותו אדם שם את החלות בארון קדש, ממלמל בשפתיו משהו ויוצא. קרא לו מיד ובקש שיסביר לו את מעשיו. בתחילה סרב אותו יהודי, אך כשלא היתה ברירה סיפר לרב את כל הסיפור כפשוטו. צחק הרב ואמר לאותו יהודי: "שוטה שכמותך, וכי הקדוש ברוך הוא צריך את החלות שלך, הלא מלא כל הארץ כבודו, בודאי השמש לקחם לביתו וקיים בהם מצות ענג שבת". שלח לקרא לשמש וכדברי הרב כן היה! הצטער אותו יהודי והלך לביתו בפחי נפש. שבועות רבות של ענג ושמחה הפכו ליגון ואנחה, ושמא אינו ראוי לשמח את בוראו?
ראה זאת רבנו האר"י זיע"א ברוח קדשו, ושלח לרב שיצוה אל ביתו כי מחר בעת ההיא מת הוא מן העולם. נבהל הרב ורץ לרבנו האר"י ושאל מה חטאו ומה פשעו? השיבו רבנו האר"י, שמיום שנחרב בית המקדש לא היתה נחת רוח גדולה כזו לפני השם יתברך יותר מאשר היהודי התמים שהביא "חלות" לכבוד השם יתברך, ובהיות שהרב בתוכחתו בטל נחת רוח זאת מהשם יתברך, צריך הוא מחר ביום שבת להפטר מן העולם, וכך היה. והדברים מבהילים עד היכן בשמים מדקדקים עם האדם, ומאידך גיסא עד כמה חשובים לפניו המעשים שמלאים בתכן לב ורגש להשם יתברך.
מעלת לב טוב גדולה ועצומה ואדם העושה מצוות מתוך לבו חביב הוא בעיני ה' יתברך, ואפילו אם רק יגלה רצון, ישתדל ויתאמץ לעשות, כבר חשוב הדבר מאוד בשמים. וכבר אמר דוד המלך בתהילים (נא) "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי".
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
