שלמה המלך, החכם מכל אדם, כתב בספר משלי: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד). ביאור הפסוק הוא, שאב החוסך מבנו את ה"שבט", כלומר את ה"מקל" בחינוך, כביכול מתוך אהבתו אותו, למעשה שונא את בנו. מדוע? כי אם היה אוהב אותו אהבת אמת, לא היה מניח לבנו לגדול בצורה מופקרת, אלא מקפיד לייסר אותו מדי פעם כדי שילך בתלם
כדי להבהיר לעומק את משמעות הפסוק, נביא סיפור קצר, שכמובן לא היה ולא נברא, אלא כדי ללמד על מהות הפסוק "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ":
ילד ואמו משוחחים. הילד שואל את אמו:
"אמא, מה זו הצלקת הזו שיש לי על היד?"
אמו מלטפת את ראשו, ומספרת לו שלפני מספר חודשים, חפץ להשתמש בסכין המטבח, לקח אותה בידו ופצע את עצמו. "לא מנעתי ממך להשתמש בסכין, הרי כל כך רצית…"
ממשיך הילד ושואל: "אמא, אנא אמרי לי מדוע יש לי צלקת גדולה על הסנטר?"
מספרת לו אמו, שלפני מספר שנים, כשהיה צעיר יותר, שיחק בסט כלי התפירה להנאתו, ותוך כדי משחק עם המחט, פצע את סנטרו.
האם התנצלה בפני הילד ואמרה: "ריחמתי עליך, רק רצית לשחק…"
ממשיך הילד ושואל: "ואמא, תוכלי לומר לי מדוע אני יושב על כסא גלגלים?"
מספרת לו אמו במבוכה, שכאשר היה צעיר יותר, רץ בפתאומיות לכביש ונפצע ברגליו.
"מדוע לא ניסית לעצור אותי"? שאל הילד בתדהמה ובבכי,
ממשיכה האמא ומנסה להצטדק: "ריחמתי עליך, היית כל כך קטן… בסך הכל רצית לשחק" האם בסך הכל "ריחמה" על הילד, לא הוכיחה אותו על מעשיו, וכתוצאה מכך פגעה בו מכונית והוא נהיה משותק למשך כל חייו. כנראה שעל מקרה כזה נאמר הפסוק באיכה, פרק ד', י': "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן"…
כמובן שסיפור זה לא היה ולא נברא, אך יש בו משל להנהגה שלא כדאי לאמץ בנוגע ליחס לילדינו.
הענשת הילד – מקל חובלים או מקל נועם?
אחת הסוגיות החינוכיות היותר שנויה במחלוקת, היא סוגית הענשת הילד. מחנכים רבים מתחבטים בשאלה, האם יש מקום להעניש את הילד על מעשה שלילי שעשה, ואם כן, מהי הדרך הנכונה לענישה?
על פי הפסוק בזכריה: "וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן", מסבירים גדולי המחנכים שישנם שני סוגי מקלות. אחד המקלות נקרא "מקל חובלים" – מקל שבו מכים את הגוף ויוצרים חבלות, ואילו המקל השני נקרא "מקל נועם".
מקל נועם הוא גם מקל, אך הוא איננו מכאיב, אלא מצמיח. כאשר הילד עושה מעשה טוב ומעודדים אותו, זה מקל נועם שיכול לסייע לו לבחור בטוב גם בעתיד.
אם כן, מהי ההנהגה הרצויה? האם אסור להעניש, או שהעונש מותר מדי פעם?
ממשיך הפסוק במשלי ואומר: "ואוהבו שיחרו מוסר", כלומר אם ההורה באמת אוהב את הילד, לפני הענישה הוא צריך לעשות כל מאמץ כדי שהילד יחזור למוטב. לכן, עליו לדבר, להסביר, ולנסות ליישר אותו. אם לא הצליח, אז אולי הענישה היא הדרך הנכונה לבחור בה, אך על כל פעם רק בשלב האחרון.
האם ההלכה מתירה להורה להעניש את הילד בעונש גופני?
נפסקה ההלכה ברמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א: "המכה אדם מישראל, איש או אישה, זקן או ילד, עובר באיסור לא תעשה מן התורה".
כל הכאה שאינה הכרחית, היא עבירה אלא אם כן יש בה תועלת ברורה לחינוך לתורה ולמצוות.
בדורנו, בין האמצעים לחינוך אין לשלול עקרונית במצבים קיצוניים גם אפשרות להכאה קלה, אולם גדולי המחנכים מדגישים כי הדרך הנכונה והיעילה יותר היא "ימין מקרבת"- הסברה, עידוד ופרסים, ורק באין ברירה יש מקום לענישה.
בכל בחירה בפתרון של ענישה, צריך המחנך לבחון את עצמו האם עונש זה הוא לטובת התלמיד, או שמא ביטוי לכעס מתפרץ, שאז מדובר באיסור גמור, שכן אסור להכות יהודי.
מן הראוי לציין שר' שלמה וולבה זצ"ל, מגדולי המחנכים בדור האחרון, סבר שבזמננו אין להכות את הבנים כלל, משום שעל ידי כך נוצר קשר לא בריא בין הילד להוריו, ונוצר ריחוק נפשי ביניהם.
מובא בשם הרב זצ"ל בספר "זריעה ובניין בחינוך" (עמ' טז ועמ' כד), שלא פעם באו אליו הורים לילד בגיל ההתבגרות ושאלוהו: "מדוע הילד אינו פתוח איתי? למה הוא לא מספר לי שום דבר?" והוא משיב להורה בשאלה: "האם כשהילד היה קטן הוא חטף ממך מכות?", והתשובה תמיד היתה כן.
ומסביר הרב זצ"ל: ילד שקיבל מכות בקטנותו, כאשר הוא גדל ומתבגר הוא מתמרד. בגיל הרך אין לו להיכן לברוח, והוא חייב להיות אצל ההורים. אבל בתת-ההכרה הוא מפתח רגשות של טינה כלפי ההורים, הוא מרגיש שההורים הם שונאים ואויבים לי, וברגע שיגיע לזמן שבידו לא להתייחס אליהם, הוא מסתגר ואינו משתף את הוריו בענייניו, וכל זאת מכיון שילד בן דורנו לא יכול לחוש הזדהות עם אדם שמחנך בנוקשות וביד קשה.
לסיכום הדברים, כל עוד הדבר אפשרי, הגישה החינוכית הרווחת היא לתת העדפה ברורה לשימוש במקל נועם, לפני שמגיעים לענישה ולמקל חובלים.