זהירות אש! | פרשת יהדות

זהירות אש!

הגמרא במסכת כתובות (סב ע”ב) מספרת: רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי השתא אתי, לא אתא, חלש דעתה, אחית דמעתא מעינה. הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה”.
רב רחומי היה רגיל להיות אצל רבא במקום מחוזא, והיה מנהגו לבוא לביתו כל ערב-יום – הכפורים. יום אחד היה לומד בתשוקה רבה, וגרס בלמודו זמן רב, ולא בא לביתו כמו שהיה רגיל מקדם. והיתה אשתו מצפה ומשתוקקת עליו שיבוא, ואמרה: כעת יבוא, כעת יבוא – והוא לא בא. וחלשה דעתה, וירדו דמעות מעיניה. היה יושב בעליה, ונשברה העליה שתחתיו, ונסתלק. ונענש על שלא בא לביתו בעונתו.
דמעתה של האשה חוללה אסון וחרצה את גורלו של רב רחומי, שכן דמעה זו קטרגה בשמים, ועוררה את מידת הדין על רב רחומי, דמעה אחת – אסון גדול!

ויש לתמוה על כך. והלא דמעתה היתה עבור צערה שבעלה התעכב ולא הגיע בזמן שהיה רגיל להגיע, ומן הסתם בשלב מאוחר יותר היה מגיע חזרה לביתו. ועתה שמת ודאי לא יגיע ויגדל צערה פי כמה וכמה, לא דמעה אחת תיזל מעיניה, אלא נהר של דמעות! אם כן, מה טעם בעונש זה שימות?

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ”ל היה נוהג לומר: בין אדם לחברו זה אש!! פגיעה, גרימת צער לזולת, חוסר התחשבות, או כל דבר שלילי אחר בין אדם לחברו – זה אש!! ואש שורפת!! כאשר האש משתוללת היא מכלה כל אשר נקרה בדרכה – ואינה מבדילה בין צדיק לרשע, בין טוב לרע, מכלה ושורפת! ואין הדבר תלוי כלל ברצונו של בעליה…

דוגמא נוספת לכך מצאנו בתלמוד מסכת בבא בתרא: (טז) אמר ר’ לוי: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו.
שטן- כיוון שראה שהקדוש ברוך הוא נוטה דעתו אחרי איוב כפי שנאמר באיוב: (א.ח’ יב’) ויאמר יהוה אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע: אמר השטן: שמא חלילה ינטוש הקדוש ברוך הוא מרחמיו שמרחם עבור אברהם אוהבו, ולכן אמר השטן: החנם ירא איוב אלהים? הלא אתה שכֹת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ: ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך:
יוצא איפוא שכל הקטרוג של השטן היה למעשה לשם שמים כדי להגן על המוניטין והבלעדיות של אהובו של הקדוש ברוך הוא הלא הוא אברהם!

וכן מצאנו בשמואל (שמואל א. א’) וכך נאמר: “ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה בן ירחם בן אליהוא בן תחו בן צוף אפרתי: ולו שתי נשים שם אחת חנה ושם השנית פננה ויהי לפננה ילדים ולחנה אין ילדים: ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח ליהוה צבאות בשלה ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים ליהוה: ויהי היום ויזבח אלקנה ונתן לפננה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות: ולחנה יתן מנה אחת אפים כי את חנה אהב ויהוה סגר רחמה: וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעמה כי סגר יהוה בעד רחמה: וכן יעשה שנה בשנה מדי עלתה בבית יהוה כן תכעסנה ותבכה ולא תאכל”:

שתי נשים היו לו לאלקנה, פנינה וחנה. לפנינה עשרה ילדים, ואילו חנה עקרה. לפנינה כואב שלחנה אין ילדים ולכן היא מציקה לחנה, ומעוררת בה רצון עז לילדים. פנינה לשם שמים נתכוונה. כאשר ראתה פנינה כי חנה עקרה לא ילדה, רצתה לזרזה שתתפלל לבורא עולם שיפקוד אותה בבנים, ולכן הכעיסה וציערה אותה בזה שהיתה אומרת לה שאין לך ילדים, כמו שאומר הפסוק: “וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעמה כי סגר יהוה בעד רחמה: (שמואל א’ א. ו’) וחנה מצער היתה בוכה לבורא עולם שתזכה לפרי בטן, ובסופו של דבר זכתה לשמואל הנביא שהיה שקול כמשה ואהרון אם כן מעשיה של פנינה היו לשם שמים.
למרות כל זאת ועם כל הכוונות היפות והטובות הללו השטן נשאר שטן ופנינה נענשה בעונש חמור ביותר שמתו בניה כפי שכתוב: “עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה” (שמואל א’ ב. ה’). אמרו חז”ל, עשרה בנים היו לה לפנינה, וכל בן שהיתה יולדת חנה היתה פנינה קוברת שנים מבניה רח”ל, וכיון שמטרתה היתה לתועלתה של חנה, למה אם כן נענשה?

מכאן נראה עד כמה חמור לצער את הזולת גם כשהכוונה חיובית ולשם שמים, זו לא הדרך, אין המטרה מקדשת את האמצעים, וכבר אמר ר’ ישראל מסלנט: אדם דואג לרוחניות של חברו ולגשמיות של עצמו, והתורה דורשת מאתנו להיפך, לדאוג לגשמיות של חברו ולרוחניות של עצמו.

דוגמא נוספת ממעשה המובא בגמרא בבא קמא (קי”ז, ע”א), באחד הימים, כאשר ישב רב כהנא לפני רב – רבו. הגיע אדם שהיה ‘מוסר’ – מלשין, נודע ממנו שעומד הוא להלשין על חברו לשלטונות. רב, הורה לאותו ‘מוסר’ שלא יעשה זאת, שכידוע, ‘ולמלשינים אל תהי תקוה’. אולם הלה השיב בחוצפה ואמר כי אין בדעתו לשמוע בקולו של רב, ובכוונתו להלשין על רעהו.
רב כהנא שהיה נוכח, לא יכל לסבול את עזות פניו וחוצפתו של המלשין השפל – בערה בו חמתו. וברוב קנאתו לכבודה של תורה, גער והיכה את החצוף שנפל שדוד על הארץ ונפח את נשמתו.

רב שראה כך, חשש מתגובת השלטונות ואמר לרב כהנא תלמידו: “עד כה שלטו כאן בבבל הפרסים, אשר לא הקפידו כל כך על שפיכות דמים” “אולם כעת – שולטים היוונים אשר הקפדתם בכל הנוגע לשפיכות דמים ידועה וברורה, אם יתפסוך – עלולים להוציאך להורג!”.
“מה עלי לעשות?” – שאל רב כהנא בחשש, ורב אמר לו: “קום ברח לארץ ישראל, ושם תצטרף לישיבתו של ר’ יוחנן, ותמשיך לעלות ולהתעלות בתורה.
דבר נוסף: הואיל ושיטות הלימוד שונות היו, ביקשו רב שיבטיח שלא ישאל שאלות במשך שבע שנים, עד שיסתגל לשיטת הלימוד החדשה. הבטיח.
כשהגיע לטבריה, מצא את בני הישיבה מכינים עצמם לשיעורו של רבי יוחנן. מיד התערב וחריפותו הרעישה את התלמידים. שהרי לא התחייב אלא שלא לשאול את רבי יוחנן, ראש הישיבה. רבי שמעון בן לקיש, גיסו של רבי יוחנן, נכנס אל ראש הישיבה ודיווח כי “ארי עלה מבבל”, שיתכונן לוויכוח סוער, כי לא ידע על ההבטחה שניתנה.
נכנס רבי יוחנן לומר את שיעורו. שבע ימים היה, וגבותיו כיסו את עיניו. הוליכוהו בהדרת כבוד למושבו, על שבעה כרים ישב, ותלמידיו יושבים לפניו על הארץ בשבע שורות. בחיר הישיבה בראש השורה הראשונה, השני לו לצידו, וכן הלאה. באותו היום זזו כולם מקום אחד לאחור. לפי הוראת רבי יוחנן הושיבו את הארי שעלה מבבל בראש!
שיעורו של רבי יוחנן נבנה פרקים פרקים. השמיע את הפרק הראשון, ועצר. המתין לשאלות ‘הארי מבבל’. אבל רב כהנא נאמן היה להבטחתו, ושתק.
הורה רבי יוחנן, וביקשוהו לרדת לשורה השניה. קם לעיני כולם, וירד שורה.
השמיע רבי יוחנן את הקטע השני, והמתין לשאלות. משלא באו, הורה והורידו את רב כהנא לשורה השלישית. וכולם רואים, לא נעים.
שבעה קטעים, ורב כהנא מוצא עצמו בשורה השביעית. אי נעימות כפולת שבע. לחש רבי יוחנן לגיסו: “ארי שאמרת, נעשה שועל”. אמירה זו הגדישה את הסאה.
אמר רב כהנא לנפשו: ‘יהיו שבע השורות תמורת שבע השנים שהבטחתי!’ קם וביקש: “יואיל ראש הישיבה לחזור על השיעור מתחילתו”.
ורבי יוחנן חזר.
סיים את הפרק הראשון, ורב כהנא הקשה קושיות קשות כברזל. העלוהו שורה.
סיים את הפרק השני, ושוב המטיר קושיות, העלוהו שורה נוספת.
שבעה פרקים, והוא שוב בראש השורה הראשונה, זוכה להערצת כולם.
רבי יוחנן המשיך לפרק השמיני. ורב כהנא מוסיף להקשות. במה יוכיח לו רבי יוחנן את הוקרתו? בדרך מרעישה כל כך: הורה שישמיטו כר אחד מתחתיו!
פרק נוסף וקושיות נוספות, ועוד כר הושמט. שבעה פרקים נוספים, ורבי יוחנן, ראש הישיבה, גדול הדור בארץ הקודש, יושב על הארץ!
ביקש לראות את הארי שעלה מבבל. העמידוהו לפניו. הרים את גבותיו שכיסו את עיניו והביט בו. היתה לרב כהנא צלקת בזווית שפתיו, ומחמתה נראה תמיד מחייך. חשב רבי יוחנן שהוא זחוח דעת על נצחונו. זה – לא! נתן בו עיניו, ורב כהנא נפטר!
בסופו של דבר סיפרו לרבי יוחנן על הצלקת, אמרו שלא היה זה חיוך, והחייהו.
ותמוה הדבר? מדוע היה צריך רב כהנא להיפגע מהקפדתו של ר’ יוחנן? והלא לא עשה מאומה? הוא אפילו לא צחק!! צלקת בזווית שפתיו היתה לרב כהנא, ומחמתה נראה תמיד מחייך. אם כן, זו היתה פשוט טעות של ר’ יוחנן, טעות טראגית מבחינתו של רב כהנה!
אולם התשובה ברורה! בפועל קיימת מציאות מוחשית של פגיעה בזולת, פגיעה ב’בין אדם לחבירו’ – זה מספיק!
פגיעה בזולת היא מדי מסוכנת, בלי כל קשר למידת אחריותו של הפוגע לפגיעה! אפילו חולשותיו ומומיו של האדם – יכולים להביאו לידי סכנה נוראה זו, אם אכן גורמים הם צער ופגיעה!
נורא ואיום!

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.

פוסטים נוספים באתר

כבוד תלמיד חכם | פרשת יהדות
כבוד תלמיד חכם

הגמרא במסכת שבת (ל”ג:), מספרת המעשה ברבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, שהיו יושבים במערה אחת, ויהודה בן גרים לצידם. פתח רבי יהודה

קרא עוד »
ואהבת לרעך כמוך | פרשת יהדות
ואהבת לרעך כמוך

במעיין השבוע כתב – מחג הפסח ועד לחג השבועות ידועים ימי ספירת העומר כימי צער. נוהגים שאין מסתפרים בהם, אין לובשים בהם בגדים חדשים, אין

קרא עוד »
אהבת תורה אמיתית | פרשת יהדות
אהבת תורה אמיתית

ב”אפיקי מים” כתב עד כמה התורה היא המאירה את דרכו של האדם לחזות נכונה את הדרך אשר הולך בה, הטובה היא, אם להיפך ח”ו.המסופר על

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
הלכות מעלית חשמל בשבת

מעלית חשמל שבת היא פיתוח ישראלי בעקבות בנייה של בניינים רבי קומות, ומהם מתגוררים לא מעט דיירים שומרי שבת ולא מעוניינים לחלל השבת המציאו מנגנון

מלאכת צובע

אחת מל”ט אבות מלאכות שחייבים עליהם ועוברים באיסור תורה היא מלאכת צובע. ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל הצובע בצבע לא מתקיים, הרי

מלאכת מתיר

מלאכת מתיר היא אחת מל”ט אבות מלאכה שחייבים עליהם מהתורה בשבת.בגמרא בשבת דף ע”ד ע”ב קושר ומתיר אפו הם היו במשכן, אומרת הגמרא שצדי חלזון

מלאכת טוחן

מלאכת טוחן היא אחת ל”ט אבות מלאכות שאסורים בשבת.גדר מלאכת טוחן מובא ברמב”ם בפרק ז’ מהלכות שבת הלכה ה’ שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים

מלאכת שוחט

ברמב”ם בפרק י”א הלכה א’ כתב השוחט חייב, ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ושרץ בין בשחיטה בין

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות