וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (פרשת ויקהל לה. ד' – ה')
"הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (לא יכילוך), אף כי הבית הזה אשר בניתי". (מלכים א ח. כז') זו היתה תפילתו של שלמה המלך ע"ה כשחנך את בית המקדש שבנה. והקדוש ברוך הוא שמלוא כל הארץ כבודו כביכול צימצם את שכינתו לשכון במשכן ובבית המקדש, וקראם בשם: "ביתו".
ולכאורה אם היה רצונו יתברך לעשות לו בית כדי להשכין שם שכינתו, יכול היה לבנותו במאמרו כשם שברא שמים וארץ, וכפי שנאמר: "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם"?
עוד יש לשאול, מדוע צריך היה לבקש את עם ישראל שיתרמו כדי לבנות בית משכן לה' ותרומותיהם הספיקו לכמות זהב שיספיק רק כדי ציפוי הקורות והבריחים, ציפוי השולחן והמזבח? כלום חסרות אבנים טובות ומרגליות לבורא עולם? "לי הכסף ולי הזהב" נאמר, אם כן יברא הבורא מחצבים של זהב ואבנים טובות ויעשו משכן כולו זהב כראוי למלך הכבוד?
בספר מכתב מאליהו ח"א סיפר הרב דסלר זצ"ל. על משפחה מאושרת בפולניה שלפני השואה. בעל ואשתו ובנם היחיד. חייהם התנהלו על מי מנוחות, בעיירה קטנה ושליווה. עד שהמלחמה פרצה, ופולניה נכבשה. הצוררים פנו לביצוע מזימתם, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, רחמנא ליצלן.
המשפחה הקטנה התכנסה, וטיכסה עצה. ידידים נוכרים הציעו לאם להסתתר אצלם, להתחזות כבת המשפחה. האב ובנו לא יכלו לעשות כן, היו מגלים את יהדותם. החליטו, שהשניים יימלטו וינסו לעבור את הגבול. האם תסתתר אצל המכרים, וכאשר הנסיבות יאפשרו זאת תשוב המשפחה ותתאחד.
אין לשער את כאב הפרידה, את רגע ההתנתקות של האם האוהבת מבנה יחידה אותו אהבה כנפשה ומבעלה, מבלי שתדע האם תשוב לראותם.
האב נדד בדרכים מסוכנות, חרף את נפשו עם בנו יחידו, חצה גבולות ואורחות ימים עד אשר הגיע בדרך לא דרך לאנגליה. שם הכירו הרב דסלר, שכיהן אותה עת בישיבת גייטסהד.
המלחמה הסתיימה, מפלת הצוררים היתה מוחצת. כפרעה, כהמן, כאנטיוכוס, ככל צוררי ישראל. בתוהו ובוהו שהשתרר ביבשת, יצא האב לחפש אחר רעייתו. לאושרו, לשמחתו, מצאה בריאה ושלימה בבית המכרים הנוכרים.
אין לתאר את הפגישה המרגשת. היא סיפרה כיצד חשבה כל העת, הגתה וחלמה אך ורק על הרגע הנכסף, הרגע בו תוכל לחבק את בנה הקטן, את בנה יחידה. על הרגע בו תשוב המשפחה ותתאחד. "נפלא", אמר האב, "הנה הגיעה העת, נענתה התפילה. בואי ונשוב לאנגליה, בנינו מחכה לך בכליון עיניים. ברוך פודה ומציל, ברוך שמו!"
הם שבו לאנגליה, והמשפחה שבה והתאחדה. וכאן, מספר הרב דסלר, אירע דבר מוזר. לפני המלחמה היתה האם קשורה בבן באהבת נפש נפלאה, והאב – כדרכם של אבות – היה עסוק בפרנסתו. עתה, היה האב קשור לבן באופן מופלא, ואילו היחסים בין האם לבנה היו לקרירים ומסויגים.
מה פשר הדבר, מה קרה כאן?
הסביר הרב: רגילים לחשוב, שאהבה מעוררת רצון לתת ולהעניק, וזה נכון. אבל זה פועל גם בכיוון ההפוך: הנתינה וההענקה גורמות להעמקת הקשר, ומביאות לאהבה ולחיבה.
לפני המלחמה טיפלה האם בבנה, נתנה והעניקה, והאהבה התעצמה. בשנים האחרונות היתה מנותקת מבנה. אמנם, לא פסקה מלהתגעגע ולחשוב עליו, אבל האב הוא שנתן. הוא שטיפל בו, האכילו וגונן עליו. והמעשים משפיעים יותר מכל הגעגועים שבעולם!
על פי זה אפשר להבין מדוע לא ברא הקדוש ברוך הוא במאמרו את המשכן, ואף לא ביקש את מלאכיו לעשות זאת, אלא בדווקא ביקש את בניו עם ישראל שיקחו מאיתם תרומה לה' כמו שכתוב בפסוק: "קחו מאתכם תרומה", ולא כתוב "תנו מאתכם תרומה". כי בנתינתנו את התרומה אנו המקבלים. מקבלים ומחזקים את הקשר עם הקדוש ברוך הוא.
על כן הדרך הבטוחה והנכונה לחזק את הקשר בין איש לרעהו ולמשפחתו הוא בעצם טמון בכח הנתינה. מי שנותן, אזי בראש ובראשונה הוא מקבל! זה למעשה הסוד והיסוד לקשר חם ואוהב.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
