וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: (ויקרא כה. לה' – לז').
וחי אחיך עמך. וסמיך ליה אל תקח מאתו נשך ותרבית רמז שכל המלוה ברבית אינו חי וכה"א בנשך נתן חיה לא יחיה: נשך. בגי' זה נחש. לעתיד לבא אין הנחש מתרפא דכתיב ונחש עפר לחמו כן הלוקח רבית לא יחיה. ד"א שדומה רבית לנחש שנושך כנחש. רבית עולה תרי"ב ששקול כנגד תרי"ב מצות: (בעל הטורים פרשת בהר).
וכתב נספר "החינוך": משורשי המצוה, כי הבורא הטוב חפץ ברווחת עמו אשר בחר, ועל כן ציוום להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד רכוש חבירו מבלי שירגיש בעצמו, עד שימצא את ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכה של ריבית, ידוע הדבר, ומפני זה נקרא "נשך". (חינוך, מצוה סח')
וקרא הריבית "נשך", כי הוא נושך כנחש. שבתחילה לא תורגש הכשתו, ואחר כך תגיע עד הלב ותמית, כנשך הצפעוני.
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מי שיש לו מעות ומלווה אותם שלא בריבית (בגמ"ח), עליו הכתוב אומר: "כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה – לא ימוט לעולם" (תהילים טו. ה'), הא למדת שכל המלווה בריבית נכסיו מתמוטטין (בבא מציעא עא. ע').
כשגזר אחאב להרוג את כל הנביאים, החביא עובדיה את נביאי ה' במערה, ומשום פיקוח נפש לווה בריבית מיהורם בן אחאב וכילכל את הנביאים. לימים דרך יהוא את הקשת ושילח את החץ ביהורם, "ויך את יהורם בין זרועותיו ויצא החץ מליבו". ואמרו חז"ל: (שמות רבא לא. ד') למה בין זרועותיו, ולמה יצא מליבו? לפי שהיקשה את ליבו ופשט ידיו לקבל הרבית. לקיים מה שנאמר: (יחזקאל יח. ג') "בנשך נתן ותרבית לקח, וחי? לא יחיה!"
עוונו של המלווה בריבית
בוא וראה, כל מי שהוא מלוה בריבית – עובר עבירות ואינו מוצא מי שילמד עליו זכות. כיצד? אדם שחטא אחת מכל העבירות ועומד לפני הקדוש ברוך הוא בדין, המלאכים עומדין, אלו מלמדין עליו זכות ואלו מלמדין חובה. אבל המלווה בריבית אין אחד מהם מלמד עליו זכות, שנאמר: "בנשך ונתן ותרבית לקח, וחי? לא יחיה!" וכל אדם מישראל שמלווה לחבירו ואינו נוטל ריבית, כאילו קיים כל התורה כולה, שכן דוד אומר: "ה' מי יגור באהלך… כספו לא נתן בנשך!" (תהילים טו. ה').
סיפור לשבת בנושא הפרשה
עזרא אזוגי היה רס"ר בכל רמ"ח אבריו שס"ה גידיו ובכל שערה שהזדקרה משפמו האדיר, שהפיל חיתתו על אלפי הטירונים שבקושי נשמו לידו. שמו הלך לפניו (גם מצדדיו וגם מאחוריו) כמי שיודע להשליט סדר ומשמעת גם בקרב קצינים ותיקים שהיו מתנשאים מעליו ומגחכים מתחת לכומתותיהם על משובתו ועל צעקותיו הרמות. אזוגי לא היה עושה שום חשבון, ולא אחת היה משלח מפקדי פלוגות ולוחמים אמיצים למשפט צבאי על התרשלות בלבוש או על שיער ארוך מדי.
כמי שחונך על פי אסכולת מייסדי צה"ל, הוא ראה במשמעת הצבאית אבן יסוד להצלחה המבצעית של הצבא. "חייל לא מסופר ושלומפר, עלול לגרום נזק ביטחוני לגדוד שלו", היה צווח אזוגי לאוזני הטירונים באותם מסדרים משמימים תחת להט השמש הקופחת.
דורות של חיילים מגדודי החי"ר, הצנחנים וגולני עברו תחת ידיו המיומנות של רס"ר אזוגי נמוך הקומה, ודמותו המבריקה, המגוהצת למשעי והמסופרת כדבעי, הייתה ניצבת לנגד עיניהם במשך שנים רבות. הם תמיד זכרו לטובה את רצינותו מחד, אבל את אהבתו לכל חייל וחייל שהייתה באה לידי ביטוי בעיקר בתאי המעצר הגדודיים. שם הוא נתן להם הפסקות בשפע, דאג שהשקמיסט יעביר להם ממתקים ושתיה קלה פעמיים שלוש ביום, ובעיקר הרבה להתבדח עמם כדי לפוגג מהם את הלם המעצר. כולם ידעו שעמוק עמוק בפנים, מתחת לתחפושת הרס"מ מסתתר לו לב ענק וטוב.
הזמן כידוע אץ רץ לו, צה"ל השתנה, החיילים גם הם, וגם רס"ר אזוגי התעייף לו. אחרי 35 שנות שירות הוא פרש מן הצבא בטקס צבאי מלא שבו הוענקו לו איתות ותארים, תזמורת צה"ל ניגנה, הרמטכ"ל הגיש לו אות כבוד וקצינים בכירים ביותר הצדיעו לו בזה אחר זה, כהוקרה על פועלו ומסירותו.
באיבחה קצרה אחת הפך בוקר אחד רס"ר אזוגי המיתולוגי לאזרח פשוט מן השורה, ללא הילה וללא אלפי טירונים הסרים למרותו. נכון, העיתונות הצבאית פירגנה לו עם המון תמונות, אבל גם עיתונים נשכחים ונעלמים, כידוע. –
"אני פנסיונר דשן" חשב לעצמו, הפקדתי בבנק כמיליון וחצי ₪ פיצויים ושאר קרנות וזכויות, ויש לי זמן מספיק כדי להשקיע קצת בעצמי. נו, אז מה אני עושה עם עצמי?
ובכן, מכאן הייתה קצרה הדרך לכמה עסקאות והשקעות עם הממון שצבר, אבל יש עדיין המון זמן פנוי…
בית כנסת.
האזרח אזוגי התחיל לפקוד את בית הכנסת השכונתי, ומהר מאוד למד את התפילות, הרגיל את עצמו לקרוא תהילים, ובין מנחה לערבית האזין בקשב רב להלכות שלימד רב בית הכנסת, הרב משה חיים קופשיץ. סקרנותו לא ידעה גבול, ושאלותיו החוזרות ונשנות היו מכעיסות את הלומדים, שהיו רוטנים כלפיו.
"ששש… הוא שואל טוב מאוד", היה מהסה אותם הרב קופשיץ, "מי שלא שואל לא לומד".
זה היה ערב חורפי וצונן עם משבי רוחות. אזוגי ישב מול הרב קופשיץ ובלע כל מילה, עד שלפתע תוך כדי דיבור החל הרב לקרוא מתוך "הפלא יועץ" ענייני איסור ריבית "נכסיו של מלווה בריבית מתמוטטין, ויורד ואינו עולה, ואין לו חלק באלוקי ישראל", הרים הרב קולו, "זאת ועוד איננו קם בתחיית המתים, ודעו, כי באותן עצמות שהחיה יחזקאל הנביא נשאר אחד שלא החיה, ומדוע? משום שהיה מלווה בריבית…"
"הו, הו", זעק הרב קופשיץ בגרון ניחר, "רבים הם מעמי הארץ שמלווים בריבית ולא יודעים חומרת העוון הנורא… חבל שיאבדו ממונם, ממון של היתר בצד ממון של איסור… שהרי כל ממונם יאבד להם עוד בחיי חיותם".
אזוגי הרס"ר העוצמתי התחיל לחוש רעד ברגליו, גם כמה אגלי זיעה ביצבצו במצחו. "אתה בטוח כבוד הרב שנכסיו מתמוטטין, הלוא אם הוא מלווה 100 ומקבל ריבית עוד 50, יש לו 150. אז מה יתמוטט פה?"
הרב קופשיץ חש כי מתחת לשאלה טמונה בעיה. הרעד שבקולו של אזוגי הסתיר איזה סוד כמוס.
"ריבית היא כמו נחש שנושך. היא גורמת נזק נורא ללווה, אבל באותה מידה היא גם מפוררת את הונו של המלווה. האיסור הזה הוא כמו רעל בגוף עסקיו של היהודי. ואם חז"ל מתריעים שעסקיו של אדם מתמוטטין, אין לנו לערער על כך".
אחרי תפילת ערבית התלווה האזרח אזוגי לרב קופשיץ ואמר: "תראה כבוד הרב, בהתחלה הפחדת אותי, מה זה שאני לא אקום בתחיית המתים? אבל עכשיו אני רגוע יותר. עם כל הכבוד, אני לא מאמין שעסקים מתמוטטים בגלל ריבית".
"בינינו ידידי, אתה מלווה בריבית?" שאל הרב.
"כן, בהחלט. כמעט כל הפנסיה שלי מושקעת בשלוש הלוואות בריביות וההכנסות? בלי עין הרע", לחש אזוגי.
הרב קופשיץ פער עיניו בתדהמה: "עשה לי טובה, עשה לעצמך טובה בוא ניגש עכשיו לאחד מפוסקי הדור, שיכין לך במקום חוזי הריבית חוזים של היתר עסקא. העסקה הזו יכולה להיות כשרה, היא מעוגנת בכך שאתה הופך לשותף לעסקים שהלווית להם, מבלי להרעיל את ממונך בריבית שהיא ארס נורא… אתה פשוט שותף לרווחים, ולא מלווה בריבית קצוצה…"
לאחר כמה וכמה הפצרות, הרס"ר במיל' עזרא אזוגי נכנע, והשניים נכנסו לביתו של הרב שמואל צביאלי מגדולי הפוסקים, ובעל שם עולמי בהלכות ריבית.
אזוגי שלף את חוזי ההלוואות שלו.
"אוי א-ברוך", אמר הרב צביאלי, "זה ממש נשך ותרבית. נורא ואיום, אני יושב עכשיו לכתוב לך שלושה חוזי היתר עיסקא. בוא אליי מחר בבוקר, קח ממני את החוזים, תחתים עליהם את הלווים שממחר הם הופכים לשותפיך, וממחר ההלוואות האסורות הופכות לכסף מושקע בעסקים שלהם. זה דורש ממך קצת עזות דקדושה, כי סוף סוף מדובר בלווים חילוניים שלא יבינו אותך. אבל דע לך ידידי כי בכך אתה שומר על הונך… חבל להחזיק את השרץ הזה בידיים… זו סכנה גדולה…"
למחרת ב-10 בבוקר התייצב עזרא אזרי וקיבל מדי הרב צביאלי את חוזה היתרי העסקא, מודפסים ומוסברים כקילורין לעיניים.
"שא ברכה ידידי ר' אזוגי", אמר הרב צביאלי, "אני שמח שאתה עולה על דרך המלך. אשריך שאתה שומע בקול חכמים ומקיים את התורה הקדושה על כל פרטיה ודקדוקיה".
חמש שנים חלפו מאז אותו היום שבו אחז אזוגי הרס"ר במיל' את היתרי העיסקה ופנה לדרכו. הרב קופשיץ שאל עליו מעת לעת, והמתפללים הודיעו לו בצער: "אין לנו מושג לאן נעלם אזוגי, פשוט בלעה אותו האדמה. הוא לא הגיע לשיעורים, גם לתפילות שבת לא".
ערב קייצי אחד מיהר הרב שמואל צביאלי להגיע לבר – מצווה בעיר השכנה. הוא סיים את שיעור הדף היומי שלו בשעה 8:40 והזמין מונית. אחרי 3 דקות עצרה סמוך לידו מונית. הוא נכנס פנימה, התיישב ליד הנהג וביקש: "רח' הכלנית 36, בפתח-תקווה. אולמי כינור השלום".
הרב צביאלי חגר חגורה, שלף את פנס הכיס שלו, הוציא מכיס חליפתו ספר משניות מסכת "כלאיים" והחל ללמוד.
15 דקות מאוחר יותר שלף הרב שטר של 50 ש"ח, וביקש לשלם.
"הרב לא זוכר אותי?" שאל הנהג.
הרב צביאלי הביט באיש, אך פניו לא אמרו לו דבר. "נסה להזכיר לי", ביקש בנימוס מן הנהג, "אנא קח שכרך, אני ממהר".
"שמי עזרא אזוגי כבוד הרב, מלווה בריבית…"
"הו, הו, אני זוכר, מה שלומך ידידי, איך העסקים?"
אזוגי השעין את ראשו על ההגה ופרץ בבכי קורע לב שנמשך דקה ארוכה.
הרב צביאלי סגר את הדלת וחיכה שיירגע. "צר לי, אך האם אוכל לעזור לך? קרה חלילה… משהו…?"
אזוגי הרים ראשו וחשף שתי עיניים אדומות ופנים עצובות.
"כבוד הרב, אתה באמת התכוונת לעזור, וכתבת לי שלושה היתרי עיסקא. במשך שלושה חודשים סחבתי אותם בכיסי והתביישתי להחתים את הלווים. היצר הרע אטם את לבי ואף הרחיק אותי מבית הכנסת.. לא רציתי לשמוע יותר את הרב קופשיץ שמפחיד אותי שעסקי יתמוטטו..
אחרי שלושה חודשים קרעתי את היתרי העסקא והתחלתי לפתח את עסקי הריבית. ראיתי אז כביכול "ברכה בעמלי". הכרתי עורך דין סימפטי אחד, שהיה לוקח ממני סכומי עתק ואחרי חודש מחזיר לי ריבית של 20%. זו הייתה מלכודת דבש. במשך שלוש שנים עשיתי איתו עסקים..
מכרתי דירה שהייתה בבעלותי ואחר כך גם את דירת מגורי כדי להגדיל את מחזורי הרווח שלי. על הנייר היו לי כבר 5 מיליוני ש"ח. שכרתי דירה מפוארת והייתי זחוח ומאושר. עורך הדין הממולח ריפד מדי חודש את חשבון הבנק שלי בכסף גדול, ואחרי יומיים הייתי משיב לו אותו כדי לזכות ברווח נוסף.
לפני שנתיים התעוררתי בבוקר ולעיני כותרת עיתון: "עורך הדין פלוני ברח מן הארץ והותיר עשרות אומללים ששיתפו עמו פעולה". העיתונות קראה לזה: "העקיצה הגדולה", אתם דיברתם על נשיכה וזה דומה מאוד. תוך שעתיים גיליתי שאין לי פרוטה לפורטה. הוא גנב את כל הוני, את שתי דירותיי, והותיר אותי חסר כל, שבור, רצוץ ומדוכא, עם בעיה של שלום בית, השם ישמור…"
רס"ר אזוגי ניגב דמעותיו, והפטיר: "עכשיו אני נהג מונית שכיר. יש לי אומנם פנסיה למחייתי, אבל כל ההון שצברתי נמוג לו… ככה זה כשלא שומעים בקולם של חכמים… אני דוגמא ומופת, כבוד הרב, ליהודי שמנסים להציל אותו מן הבור שהוא שקוע בו, שולחים לו חבל הצלה, אבל הוא שולף מכיסו מספריים וחותך אותו. במחשבה שניה אני יודע שעדיף לי לשמוח שהכסף הלך, אבל החיים עדיין אתי. יש לי עוד אפשרות לתקן. כבוד הרב ילך לשמחת בר-המצווה, אני ממתין לרב כאן מול הכניסה".
אחרי 20 דקות נכנסו הרבנים צביאלי וקופשיץ למוניתו של אזוגי שחנתה מול האולם ולחצו ידיו בחום רב.
"הרב קופשיץ, ממחר אני מגיע לשיעור שלך בבית-הכנסת, תקבל אותי?
אני מבטיח להיות ילד טוב ולשמוע בקולכם…"
השלושה פרצו בצחוק שופע טוב לב, שהעלה מעלה מעלה את מפלס האמונה התקווה והשמחה של רס"ר אזוגי, שלמד אמונה על בשרו. (אפקט האבן והשלולית).
מאת: הרב דוד הכהן – מחבר ספר אור דוד על התורה.
