העידון שבתורה

הציר המרכזי של חג השבועות הינו "מתן תורה"!
ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת. ביום זה מודים אנו לאלוקינו על אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

וכך מובא במדרש (שמ"ר פכ"ט, פ"ט):

"א"ר אבהו בשם ר' יוחנן: כשנתן הקב"ה את התורה – צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש – ויצא הקול אנכי ה' אלהיך, וכה"א: את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם – קול גדול ולא יסף. אמר רשב"ל: מהו ולא יסף? אלא כשאדם קורא לחבירו – יש לקולו בת קול, והקול שהיה יוצא מפי הקב"ה – לא היה לקולו בת קול וכו', כשדבר הקב"ה על הר סיני – השתיק כל העולם, כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו, ואמר: "אנכי ה' אלהיך".

ברגע אחד – כובש השקט את היקום. הבריאה דוממת! ולא רק על הבריאה החומרית שורה השלוה – אלא אפילו מלאכי מעלה אינם פוצחים בשירה בשעה מרוממת זו… ומתוך דממה זו בוקע קולו של מי שאמר והיה העולם, ומהדהד בחללו של עולם: 'אנכי ה' אלוקיך'!!

הרי זה ממש תיקונו של עולם!! ובעצם, אם נתבונן – הרי לפנינו בחינה של ימות המשיח… "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ.." ואפשר שנתקיים בהם, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – הכירו הכל וידעו כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!!

והנה הגמרא (זבחים קט"ז, ע"א): מספרת בשם רבי אליעזר המודעי:

"כשניתנה תורה לישראל – היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: ובהיכלו כולו אומר כבוד. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו? שמא מבול בא לעולם? ה' למבול ישב? אמר להם: וישב ה' מלך לעולם, כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים – אינו מביא, אבל מבול של אש מביא, שנאמר: כי באש ה' נשפט! אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם – וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן'. מיד פתחו כולם ואמרו: 'ה' יברך את עמו בשלום'".

וצריך להבין מדוע השקט והשלווה שירדו לעולם בשעת מתן תורה, הביא את אומות העולם לחשוש דווקא שמא הקדוש ברוך הוא מביא מבול לעולם? מדוע לא חשבו שאולי משיח בא לעולם ונתקיים "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ.." וזה מקור השקט והשלווה??

הנה בתפילת מוסף של ראש השנה אומרים אנו:

"וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים, בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם, על כן זכרונו בא לפניך ה' אלקינו להרבות זרעו כעפרות תבל וצאצאיו כחול הים, ככתוב בתורתך: ויזכר אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה, ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים".
וצריך להבין: זה שהקדוש ברוך הוא זוכר את נח, זה מובן.

את המסירות הנפלאה של נח ובניו, שנה שלמה של עבודת פרך בלא הפוגה. "כל אותן י"ב חודש לא טעמו טעם שינה, לא נח ולא בניו. שהיו זקוקים לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות, "ש בהמה שאוכלת לשתי שעות בלילה ויש אוכלת לשלוש שעות. פעם אחת שהה נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע" (תנחומא בראשית ט'). הן אין ספור לקחים אפשר וצריך להפיק מהנהגה זו. על מוסר עבודה, על אחריות ותביעה, על "עולם חסד יבנה", חסד עם כל בריה עד לנחותות שבבריות. ועל שלימות החסד: לתת לכל אחת את מאכלה המיוחד, ובשעה היעודה! אך יש לתמוה, במה בא זכרונן של כל אותן חיות ובהמות שונות ומשונות לטובה לפני האלוקים?

התשובה היא. בזה ששינו החיות והבהמות את טבעם והתעלו מעל עצמן בשינוי התנהגותם וחיו בשלום ובשלוה בתיבה, בזה זכר הקדוש ברוך הוא אותם לטובה.
ובאמת מה חולל בבהמות ובחיות את השינוי הזה, מהיכן שאבו את הכח לפתח עדינות נפש יוצאת מן הכלל, עד כדי התנהגות הפוכה מטבעם?
התשובה היא: מ ב ו ל ! !

כאשר ארובות השמים נפתחו ומבול החל ניתך ארצה, כאשר עמד כל היקום על סף אבדון וחורבן מוחלט – עשה הדבר רושם והשפיע אפילו על חיות הטרף, וזה הביא אותם לשינוי דרכם, להתעדנות נפש, ולרוגע!!
מעתה יובנו דברי הגמרא בזבחים: "כשניתנה תורה לישראל – היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: ובהיכלו כולו אומר כבוד. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו? שמא מבול בא לעולם?

השקט השתלט על היקום, הבריאה דממה! העולם רגוע, חיות ובהמות חיות יחד בשקט ובשלוה, האם אות וסימן הדבר שמבול עומד לבא לעולם? זה הרי מזכיר לנו את תקופת נח?! ובלעם מרגיע את מלכי האומות ואומר: אין לכם לחשוש ממבול, כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא עוד מבול לעולם. זאת ועוד ממשיך בלעם ואומר, לא רק מבול יכול להביא להרמוניה בעולם, לשקט לשלווה, ולחיים משותפים, יש כח נוסף בבריאה שביכולתו להרגיע את היקום והוא – ת ו ר ה !!

בכח התורה להביא לתפנית חדה לא רק אצל האדם אלא אפילו אצל החיות והבהמות, כשחיים על פי התורה אזי יש שלום בעולם כנאמר: ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום. ה'עוז' שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, היא התורה הקדושה בכוחה להוריד שלוה על העולם, בכוחה לגרום לחיים משותפים מתוך הבנה וכבוד בין אצל בני האדם ובין בין החיות והבהמות, ובכדי לזכות לזאת לא חייבים מבול! כששמעו אומות העולם את דברי בלעם, ענו ואמרו: ה' יברך את עמו בשלום. הבינו שיש עוד דרך לרוגע, לשקט, ולאחדות.
מעשה באדם שהיה לו בן יחיד, ומשבא ללמדו אומנות, אמר: מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא!
ואמרו חז"ל (קידושין פ"ב.): שאר כל אומנות וכו', כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי ייסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקווה בזקנותו. בנערותו מהו אומר? "וקווי ה' יחליפו כח" (ישעיה מ'), בזקנותו מהו אומר? "עוד ינובון בשיבה" (תהילים צ"ב).

שלח את בנו לישיבה, וזה עשה חיל בלימודו. לימדו מוסר, והוא נעשה מלא ומושלם בכל מידה נכונה.
לימים נכנס הבן אצל אביו והתלונן: אבא, ממה אתפרנס?
השיבו האב: הוי יודע, כי כל חידוש שהנך מחדש בלימודך, שוויו עשרה זהובים. שהלא כך למדנו, אדם שגזל מצווה מחברו, משלם לו עשרה זהובים. הרי כל מצווה עולה לעשרה זהובים!
יום אחד הציק לו הרעב לבן, והוא יצא לחוצות העיר לשאול אוכל לנפשו. הגיע לפונדק אחד, סעד את נפשו כהוגן, וביקש ללכת לו לדרכו. עצר בו בעל הבית: שלם את דמי סעודתך!
נענה הבן: הבה וארצה בפניך חידוש תורה, שהלא כל חידוש עולה לעשרה זהובים! דרש לפניו פלפול נאה וביקש ללכת, חסם אותו הלה. חן חן לך על החידוש הנאה, אך את דמי הסעודה שלם!
לא היה ביד הבן לשלם, והוא ספג מכות נמרצות מבעל הבית.
בא הבן אצל אביב מרטיט ובוכה, אבא, מדוע הולכתני שולל?! הן אתה אמרתי לי כי כל חידוש תורה שלי שווה עשרה זהובים, והנה עתה לקיתי בגין כך מכות נאמנות והוצגתי לקלס ובוז. לא אסכים יותר ללמוד תורה!
הזמין האב את בנו לעבוד בעסק התכשיטים שבבעלותו, ונתן בפניו תיבת תכשיטים לצאת ולמוכרם בשוק. לצד כל תכשיט רשם את מחירו, כשהוא מפקיע את המחיר ומציין סכומים מופרזים.
פגש הבן באדם הראשון, הציע בפניו את מרכולתו, וכשנשאל למחירו של שעון זהב משובץ יהלומים, נקב בסכום שרשם לו אביו. התקצף הלה, והחל משתלח בו בלשונות של גנאי: גנב! נוכל! עומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות…
ידע הבן את אשר עשה לו אביו, ובא אצלו רוטן וזועם: שוב הולכתני שולל! נקבת מחירים מופקעים שאיש אינו מעוניין לשלם. הרגיעו אביו: אל תיפול ברוחך! מחר השכם בבוקר, צא לשוק, ונסה שוב את מזלך. מובטחני, שבסופו של דבר תימצא קונה לסחורה המעולה שברשותך.
סבב יום שלם בשוק, ואסף בצקלונו בוז וחרפות וגידופים. אנשים לא חדלו לגנותו ולבזותו על העזתו לדרוש מחירים מופרזים שכאלו. בכל זאת לא התייאש, והמשיך יום יום לנסות את מזלו כמצוות אביו.
יום אחד נקלע אל עיר מעטירה, אשר סוחריה שרים, ונכבדי ארץ. הללו צפו במרכולתו, ותיכף עמדה עינם החדה על יופיים הנדיר של התכשיטים, והאומנות הרבה המסתתרת אחורי גילופיהם העדינים. למשמע המחיר שבפיו, לא נסוג ליבם, ועל אתר הרצו בפניו את מלוא המעות, כשהם רוכשים ממנו את כל תכולת התיבה…
שב הבן אל אביו נרגש, כשהוא מנופף בצרור המרשרשים שעימו. אמר לו אביו: וכלום היו הביזיונות והחרפות שספגת עדות לאי שוויים של התכשיטים? אין זאת אלא שהמחיר הרגיל נקבע לפי אמות הבנתם של האנשים המצויים בשוק, והללו אכן אינם יורדים לעומקו של כל תכשיט, ולא מעלים בדעתם את שוויו הנכון. סוחרים אמיתים לעומתם, היודעים בטיבן של שכיות חמדה, אינם מהססים לשלם אף את המחיר הגבוה.
הוא הדין והוא הדבר בהערכת שוויה של התורה הקדושה. המון העם אינו מבין בחין ערכה, ואשר על כן נוטה לזלזל בה ולבוז ללומדיה. אך הסוחרים האמיתים, אותם שמבינים בטיבה של סחורה טובה, יודעים לוודאי כי טוב סחרה מכל סחורה!

מאת: הרב דוד הכהן גן יבנה.