המשכן משכן

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (פרשת פקודי לח. כא')
המשכן משכן. שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל: (רש"י).

בספר "שערי ארמון" כתב:

מעשה בסוחר אמיד ומצליח, שנהג את ביתו בעושר וברווחה. לימים נהפך עליו הגלגל והפסיד כל רכושו בעסקאות כושלות. אמרה לו אשתו: "הן רואה אתה שהמזל פנה אליך עורף. אל תסע ליריד, ונחיה מחסכונותינו".
שמע לקולה, ונשאר בביתו. אכלו את החסכונות עד אשר תם הכסף.
שאלה האישה: "מה יהיה, עד מתי תחבוק ידיים?"…
אמר: "מה בידי לעשות? ביקשתי לנסוע ליריד, ויעצת לי להשאר בבית. שמעתי לקולך ונשארתי. רצונך שאסע, אשמע לקולך ואסע… ברם, אילו הייתי נוסע אז, הייתי לוקח עימי את שיירי חסכונותינו. עכשיו, שכילינו הכל, איך אסע בידיים ריקות?"
ענתה ואמרה: "איפכא מסתברא! אילו היית נוסע אז, היה מזלך בשפל והיית ממשיך להפסיד. עכשיו שהגענו לשפל המדרגה, אל הדיוטה התחתונה, יעלה מזלך ויזרח! הנה לי תכשיטים יקרים: טבעת יהלום וצמידי מרגליות, מחרוזות פנינים ועגילי שוהם. אמשכן אותם בעבוט ונקבל תמורתם מעות. תסחר בהם, וה' יצליח דרכך!"
והוא, בעל טוב: "ככל אשר תאמרי!"
מישכנה את תכשיטיה, מסרה בידו את הכסף, והזהירה אותו באלף אזהרות: "ראה והשמר, השגח על הכסף לבל תאבדו. אל תתפתה לכל עיסקה ואל תקנה כל סחורה. דע, שאם תפסיד מעות אלו – לא יהיה לנו עוד תמורתם. הם סיכויינו האחרון, ובהם תקוותנו. בלעדם, אין לנו עוד מאומה!"
הסוחר שמע כהרגלו לקול אישתו, והתקיים בו מאמר חז"ל "כבדו לנשותיכם ותתעשרו". (בבא מציעא נט ע"א) קנה סחורה משובחת ושב עימה לעירו, מכרה ברווח נאה ונסע שוב ליריד, הרוויח ונסע שוב. החיוך שב לשרור בבית, רמת החיים עלתה כבתחילה.
הגיעה עת עריכת המאזן. ישב הסוחר וערך חשבונותיו, בדק ובחן ורשם וסיכם, ושב לביתו בפנים מאירות.
שאלה אשתו: "אמור נא לי, לשמחה מה זו עושה?"
ענה ואמר: "לפני זמן קצר לא היה לנו מאומה, כילינו אף את כספי החסכונות. וכעת, ברוך השם, שבנו למעמדנו! אנו חיים בהרווחה, והחנות מלאה סחורה – ועם כל זאת לא נגרע מכספי הקרן מאומה וביכלתי לקנות סחורה חדשה – והריני נותן איפוא הודאה על חלקי ושמח בהצלחתי!"
שמעה את הדברים, ספקה כפיה ופרצה בבכי.
"מה לך, אשתי", נרעש הבעל בדאגה.
"אללי לי", התייפחה, "מה מקום יש לשמחה, כלום שכחת שתכשיטי היקרים נתונים עדיין בעבוט – הצמידים והטבעות, העגילים והמחרוזות? הורדתי את עדיי מעלי ועודם ממושכנים, ואתה שמח ועולז בחלקך – כלום הסחת דעתך מלפדותם?!"…
והחיוך נמחה משפתיו של הבעל. אכן, איך שכח את הקרבתה והסיח דעת מתכשיטיה הממושכנים".

והנמשל:

בעבר היינו עשירים מופלגים בגשמיות וברוחניות: היו לנו נביאים וחכמי סנהדרין, כהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם. את כל אלה הפסדנו ואיבדנו בעווננו.
כאשר ראה הקדוש ברוך הוא בעניינו, הוריד את עדיו כביכול ומישכן אותו בעבורנו. ככתוב: "אלה פקודי המשכן משכן העדות", ודרשו חכמים: שהתמשכן פעמיים בשביל עוונותיהם של ישראל. שפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, כדי להצילנו ולהשאירנו בחיים.
והנה כאשר עורכים אנו את המאזן האישי ושוטחים את בקשותינו, איננו מבקשים מעבר ל"חיי בני ומזוני". וגם ברוחניות כן הוא: כשרואים אנו כי התפללנו, למדנו, קיימנו מצוות – שמחים אנו בחלקנו, ונותנים עליו הודיה, אך שוכחים אנו, כי המשכונות נתונים עדיין בעבוט, ובית המקדש עדיין חרב!
ובגמרא מסכת עבודה זרה (ד. ע"א) נאמר: אין הקדוש ברוך הוא מתעלם עד שהסאה תוגדש, אלא נפרע מעט מעט, בצער קטן פה, עגמת נפש שם, נזק קטן, הפסד זעיר, שיהיו לכפרת עוונות ויקזזו מעט את הקצף, פשוטו כמשמעו. שופך חמתו על עצים ואבנים, בחורבן בית המקדש, ולא על הנפשות. בבחינת משכון, שהוא פרעון חילופי.
לו לא היו אזהרות אלו לאדם, אזי היינו שאננים וממשיכים בבחינת עולם כמנהגו נוהג, ולא היינו שמים על לב ומתדרדרים מדחי אל דחי במעשנו הרעים, ומי יודע לאיזה סיחרור היינו נקלעים? עד כדי פשיטת רגל ה' ירחם!
חבר נעורים היה לשלמה המלך. מפעם לפעם היה עולה מכפרו לירושלים, לשיחת רעים עם המלך. יום אחד התמרמר: אין זו חברות אמת. שלמה המלך יודע שפת החיות והבהמות, ושומר ידיעתו לעצמו. תבע שילמדו. אמר לו
שלמה: "זו מתנה שקיבלתי ממרום. (שיר השירים רבה א. ט') אם תהיה זכאי, יתנוה גם לך". אבל החבר לא התרצה. גם לא כשהוזהר שעלולה היא להיות לו לרועץ. הכריח את שלמה המלך ללמדו, ושב באושר לכפרו.
ביקש לרתום את השוורים למחרשה, שמע שהשור אומר לרעהו: "האין בעל הבית יודע שהגשמים יתמהמהו, וכדאי לחכות לחודש הבא?"
מיד התיר את השוורים. הכל זרעו וגרעיניהם נרקבו. הוא זרע כעבור חודש,
וקצר יבול מבורך.
בא לזרוע חיטים, ושמע את הציפורים תמהות: "האין האיש יודע שהחיטים לא יצליחו השנה, אלא רק השעורים?"
הכל זרעו חיטים ונשדפו, הוא זרע שעורים והצליח.
הלך מהצלחה להצלחה, והקפיד על חברו, המלך שלמה: "מדוע סירב ללמדני, מדוע היתה עינו רעה בהצלחתי? מה טוב שהתעקשתי ולמדתי מפיו!"
יום אחד שמע את התרנגולת שואלת: "אישי היקר, מדוע כרבולתך שמוטה? מה לך עצוב?"
ענה התרנגול: "ואיך לא אתאבל, אם בעל הבית עומד למות!"…
הדברים הממוהו. עד עתה, מצא לכל דבר עצה. לא יזרע החודש, יזרע בחודש
הבא. לא יזרע חיטים, יזרע שעורים. אבל מה עושים עתה? נזכר, שחברו הוא החכם
מכל אדם! עלה על סוסו ודהר לירושלים. התפרץ אל הארמון וקרא: "הושיעה, המלך! עומד אני למות! הבה עצה"…
"הבלים תדבר", הרגיעו שלמה. "כבר כתבתי בספרי: כי לא ידע האדם את עיתו"… (קהלת ט. יב')
"אבל אני יודע", ייבב. "התרנגול אמר"…
נזכר שלמה המלך: "יודע אתה את שפתם אמרתי לך שאין זה לטובתך"…
תמה: "אם לא הייתי יודע את שפתם, הייתי מת מיתה חטופה!"
ענהו שלמה ואמר: "לא כן הדבר! אם לא היית יודע, היית חי עד זיקנה ושיבה! ראה נא, הרי אין אדם מושלם. אבל מה, עובר האדם עבירות פעוטות, והבורא מנחית עונשים קלים, ואיכשהו החשבון מתאזן. אבל אתה, מהעונשים התחמקת, ועבירות המשכת לעבור, עד שנגדשה הסאה"… (ע"פ מעיין השבוע).

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.