וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (כי תבוא כו. ג)
ואמרת אליו. שאינך כפוי טובה: (רש"י)
הפרשה פותחת בהבאת הביכורים. ירד אדם לשדהו וראה תאנה שביכרה, גפן שחנטה פריה, מיד קושר הוא סרט לסימן. גם אם גר הוא בקצה הארץ, גם אם הדרך משובשת, יעשה דרכו לירושלים, שם יטהר מטומאתו ויעלה להר הבית בקול רינה ותודה, יבוא לפני הכהן לישא דברים נרגשים. "ואמרת אליו, הגדתי היום לה' אלוקיך" (דברים כו. ג) – וכתב רש"י: "שאיני כפוי טובה!"
ה' נתן לי שדה, נתן לי עצים, הצמיח בהם פירות – איני כפוי טובה!
והחידוש הגדול בפרשה זו הוא, שאין די בהכרת טובה מילולית, בהרגשת הלב או אמירת תודה. הכרת הטוב צריך שתצמיח מעשים בפועל. ולא זוטות גרידא, אלא ליטול את היקר שבפירות, הפרי שצמח ראשונה, ולעלות לעיר הקודש, ולהיטהר ולבוא למקדש עם סל גדוש פירות מקושט ומעוטר, ולהניפו לפני המזבח. לקרוא עליו כל פרשת ביכורים ולתיתו לכהן.
כל מעשה פחות מזה, יצביע על חיסרון בעומק הכרת הטוב. יורה שאין היא אלא שיטחית וחיצונית, שאינה רצינית.
ושאל האלשיך הקדוש זצ"ל:
"מה קול החרדה הזאת על פחות משווה חצי דינר?! שיחרד איש מביתו ומעירו, וילך רגלי בגלל אשכול ענבים אחד, ומן התאנים ומן הרימונים מעט מזעיר, וישים בטנא, ועל כתף ישאנו אם דל ואם עשיר, ואפילו אגריפס המלך! ויתקבצו יחד כל בני עיר ועיר בחליל מכה, ומיני זימרה בשירי זמר. ובכל עיר שיבואו בה, יצאו לקראתם זקניה ושופטיה ורבים משריה, לפי כבוד הנכנסים בהלל והודיה לה'. וכה משפטם עד שערי ירושלים. והולך לפניהם שור וקרניו מצופות זהב ומעוטרות בעטרות זית, ובהגיעם לשערי ירושלים ירימו קול ואומרים: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים" (תהילים קכב. א), ככל הכתוב במשנה (מסכת ביכורים פרק ג) – ומה כל החרדה הזאת?"
ועוד שאל: מה ראו חז"ל לומר: "בראשית ברא אלוקים" (בראשית א. א) – בשביל הביכורים שנקראו "ראשית", שנאמר: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך" (שמות כג. יט). הלא יפלא, מה גדלה המצוה הזאת, שעליה לבדה נברא העולם?"
התשובה, מתומצתת כולה במשפט אחד בדברי רש"י הקדוש: "ואמרת -שאינך כפוי טובה", הקדוש ברוך הוא הלא נותן לנו הכל. חיים ובריאות, אושר, נחת, משפחה וחברה, פרנסה וכלכלה – מה לא! ותמורת כל אלו, מה הוא דורש מאיתנו? לא כלום, רק דבר אחד: שלא נהיה כפויי טובה, שנאמר תודה. זהו הטעם לברכות שלפני האכילה. לדעת כי "לה' הארץ ומלואה", (תהילים כד. א) ושהוא נתנה ברצונו לבני אדם.
משל למה הדבר דומה, אמר האלשיך הקדוש, למלך שנתן לעבדו שדה, שיעבדה וישמרה. עמל העבד בשדה וטיפח את הפרדס, והניב פירות נאים. נטלם העבד והניחם בטנא, עלה אל ארמון המלך ואמר לו: "ראה נא, אלו פירות שדך, ולא העזתי לאכלם לפני שאציגם בפניך. שהרי אין השדה שלי, ואין פירותיה שלי"! כראות המלך את הכנעת העבד, אמר לו: "יהי לך כל שאר היבול!"…
וכן פסק רבינו הרמב"ם (בפ"ב הי"ט). ומן התורה אין שיעור להבאת הבכורים, שיכול אדם להביא אפילו מעט ממה שביכר אצלו, אבל למעשה היו מביאים בעין טובה, סלסלה שלימה ומעוטרת, מלאה בפירות יקרים ומפוארים, לכבוד ה' יתברך.
ומבואר במשנה ובדברי הרמב"ם, איך היו נוהגים להביא הבכורים, שהיו מעלין את הפירות לירושלים ברוב עם, ובשיר וכלי שיר, וראשי הקהל והסגנים היו יוצאים לקראת מביאי הבכורים, וכשהגיעו לירושלים היו פוצחים בשירה גדולה "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", (תהילים קכב. א) ובאותו יום היו כל בעלי אומנות שבירושלים עומדים מפניהם ושמחים שמחה גדולה.
ובאמת שזהו כלל גדול בכל המצוות, שכל מצווה ומצווה ניתן לעשותה בלב קר ורדום, ללא שום רגש, אלא רק כדי לצאת ידי חובת המצווה, כמצות אנשים מלומדה. אך אז, דומה שכבר נפסדה כל התועלת מן המצוה, מה שאין כן, מי שעושה את המצוה בלב חם ושמח, עם תוספות והידורים מיוחדים, בשמחה על שזיכהו ה' לעשות רצונו, הרי שלא רק שמצותו נעשית באופן היותר ראוי, אלא שגם על ידי זה גדלה לאין שיעור התועלת והשפע היוצא מן המצוה, כי ברור שמי שיביא בכורים, אך יעשה זאת בצורה חסרת רגש, כמעט לא עלתה בידו המצוה להודות לה' יתברך על הטובה שעשה בשבילו.
ומעשה שסיפר מרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א, שלאחר שכבר שככה מעט המחלוקת בין החסידים למתנגדים במזרח אירופה וברוסיה, החליט הגאון רבי אליהו אליעזר, שהיה מרבני המתנגדים, להזמין ליום השבת לבית הכנסת בעירו, את הגאון הצמח צדק מליובאביטש, שהיה אדמו"ר חסידי.
בערב שבת, כשהלך הרב עם האדמו"ר לבית הכנסת, עברו דרך רחוב היהודים שבסופו בית הכנסת, והנה רואה הרב האדמו"ר על כל חנות וחנות, שלט המורה למה משמשת, כגון "בית מרקחת", "חנות לחומרי בנין", "מתפרה" וכן על זה הדרך. והנה לקראת סוף הרחוב, רואה האדמו"ר חנות ועליה שלט "גלידה קרה בהשגחת ראש הרבנים", תמה האדמו"ר באזני הרב, מאי האי?, וכי כל כך יש חששות בגלידה, עד שצריך שראש הרבנים בעצמו ישגיח על תהליך הייצור? ענה לו הרב, אכן כן, מפני שיש חששות גדולים בעירינו של חלב של גויים, וחומרים מייצבים אסורים, ולכן יש צורך בהשגחה קפדנית במיוחד בייצור הגלידה.
והנה בבית הכנסת, הכינו לכבוד האדמו"ר מקהלת ילדים שהיתה עונה לחזן בקול גדול בכל פעם שהציבור צריכים לענות לו בתפילה, וכל הקהל היו מתפללים מתוך כובד ראש בשקט ודממה, בכדי שלא להפריע למקהלה ולחזן, עד שהיתה נדמית התפילה יותר כהופעת אופירה מאשר תפילה הנהוגה בחצרות החסידים המתפללים מתוך רגש ודביקות גדולה.
לאחר סיום התפילה, שאל הרב את האדמו"ר, נו, איך היתה התפילה בעיני כבודו? ענה לו האדמו"ר הצמח צדק בזו הלשון: "גלידה קרה בהשגחת ראש הרבנים". וזאת משום שלא מצאה חן בעיניו כלל התפילה שאינה מתוך רגש חם לעבודת ה'.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
