אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: (פרשת תזריע יב. ב')
אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו (דיני טומאתו וטהרתו) נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף (רש"י).
אחת הסיבות שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, אומרת הגמרא 'שלא יאמר אדם, אני הייתי שותף במעשה בראשית'. שטבע האדם הוא לייחס לעצמו הצלחות שונות ומעשים טובים אף אם לא היה לו בזה כל נגיעה.
משמעות מוסרית יש בכך שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, שהרי עדים אנו למציאות עגומה ביותר, שכאשר מתחילה ירידה מוסרית אצל האדם הוא יורד לתחתית שאול, עמוק עמוק יותר ממדרגת הבהמה. תורתו של האדם – דרך חייו והנהגותיו, אם חלילה בוחר הוא בדרך הרע, היא אחר בהמה חיה ועוף.
בעלי חיים אינם טורפים את בני מינם, למעט הדגים וגם לא כל סוגי הדגים. מאידך בני אדם נטרפו יותר על ידי בני אדם, ברציחות, בהשפלות, בעינויים, במיתות משונות, יותר מאשר על ידי כל בעל חיים אחר. לא מצאנו סוג של בעל חיים שאיים על שלומו וחייו של האדם יותר מאשר האדם עצמו. 'תורתו של האדם נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף', היינו נמוכה יותר מהם!
יצר ההרג והרצח גדול עד למאוד עד שהאדם מוכן להמית עצמו ולהתאבד כדי לרצוח את האחר. כך כותב הרמב"ם. נמצא שיצר הרציחה הוא המניע את האדם להתאכזר על האדם ולפגוע בו ולא שיקולים אחרים או אידיאולוגיה כזו או אחרת.
עוד הוסיפו במדרש על פסוק זה: 'אשה כי תזריע' הדא הוא דכתיב (תהלים קלט, ה') אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי.
ובתלמוד (סנהדרין לח.) שאלו חז"ל מדוע יצירתו של האדם במעשה בראשית היה לאחר כל בהמה חיה ועוף? אלא שנאמר 'אחור וקדם צרתני" אם זכה אומרים לו אתה קדמת במעשה בראשית, ואם לא אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך, היינו שאם יתגאה האדם ויעשה חטאים יאמרו לו מה לך להתגאות הרי הבריות הקטנות ביותר קדמו אותך בבריאה. 'אחור וקדם צרתני' היינו, הכל תלוי במעשה האדם, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.
ויש לתמוה, מהי כוונת חז"ל – "אם זכה אומרים לו אתה קדמת במעשה בראשית", וכי מתכחשים למציאות, הלא בפועל נברא האדם אחרי כולם?
ויש לומר שכוונת חז"ל כשאמרו "קדמת" אינה אלא במשמעות הרעיונית שבדבר, אם זכה האדם ומחשיב את נשמתו עיקר ואת גופו טפל, עסק התורה וקיום המצוות אצלו עיקר הם, והנאות עולם הזה טפלים הם, אדם כזה באמת קדם לכל הבריאה, שהרי נשמתו היא חלק אלוה ממעל וקודמת לכל הבריאה כולה. אמנם אם לא זכה האדם, וגופו והנאות עוה"ז אצלו עיקר, ועסק התורה וקיום המצוות טפל, אם כן ביחס לגוף הוא אחרון לבריאה, והיתוש והשלשול קדמוהו.
האדם הוא נזר הבריאה, היהלום שבכתר, חשוב מכל, וזה שנברא אחרון, בסוף הבריאה אינו אלא להביאו על המוכן, וכפי שאמרו חז"ל בסנהדרין, שתמצא הכל מוכן לסעודה.
וידוע כי הדרגה הנמוכה ביותר היא הדומם, מעליה הצומח, מעליה החי, ומעל כולם המדבר, הלא הוא האדם. "ויהי האדם לנפש חיה": כך נאמר בפסוק (בראשית ב. ז'). ותרגם האונקלוס: וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא: ורש"י כתב: לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור:
אשר על כן, אם זכה האדם במעשיו הטובים, הרי שהוא לא האחרון שבברואים במעשה בראשית, ואומרים לו הכל נוצר בשבילך ולמענך, הפרדנו ארץ משמים, יבשה מים, באת על המוכן, שתמצא הכל מתוקן לסעודה. אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן נאמר (בישעיה יד. יד'). אדם מלשון אֶדַּמֶּה לעליון! שיהיה דומה לעליון – לאלוקיו.
ובאם חלילה לא זכה, אומרים לו: יתוש קדמך שלשול קדמך ועובדה היא! תורת אדם נתפרשה אחר תורתם של בהמה חיה ועוף. אדם מלשון אֲדָמָה שיורד עד עפר. וכן ניתן לראות שפעמים מוסריותם של הבהמות חיות ועופות עולה על מוסריותו של האדם!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
