ההכנעה והענווה

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה (פרשת ויקרא א, ב)
זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה: (תהילים נא. יט') לא הבהמה היא עקר הקרבן. עקר הקרבן הינו לב האדם שאותו מבקש הקב"ה.
כאשר מביאים קרבן בלי כוונת הלב אומר הקב"ה: "למה לי רֹב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיה א, יא). אין הקדוש ברוך הוא חפץ בבשר הכבשים והעיזים, הקדוש ברוך הוא חפץ בלבו של האדם, 'רחמנא לבא בעי', שיתחרט על מעשיו ויכניע עצמו, בזה שיראה שכל הפעולות שנעשות בקרבן היה אמור להיעשות בו עצמו בחוטא. עיקרון הבאת הקרבן הוא כשמו, קרבן מלשון קירוב, שמקרב את האדם לבוראו.
וכתב ה"בן איש חי" רמז בזה: נאמר בפסוק: "אדם" בגימטריא מ"ה. "אדם כי יקריב" – יקריב את ה"מה", כמו "ונחנו מה" (שמות טז, ז). זו מהותו של הקרבן – להקריב לקב"ה את ה"מה", את עצמיות האדם, לנהוג במידת הענוה.
וכן "אדם" ראשי תיבות: אפר, דם, מרה, כמבואר בגמרא (סוטה ה ע"א).
ורמז לדבר במה שאמר התנא בפרקי אבות (ג. א): "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון".

• "מאין באת, מטפה סרוחה" – זה הדם.
• "ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה" – זה האפר.
• "ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון", יבוא יום הדין, וסוף החוטא יהיה רע ומר – וזוהי מרה.

לכן "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה", כי המתבונן ישפיל גאוותו, וממילא לא יבוא לידי עברות.

בספר "אוהל יעקב" הובא מעשה

מעשה באיכר ששלח את פרותיו לרעות באחו. באו וסיפרו לו שהפרות פלשו לשדותיו של הפריץ, שהורה להחרימן ולהביאן למכלאותיו.
חשכו עיניו של האיכר: הפרות היו אוצרו, כמעט כל רכושו מה יעשה, כיצד ישיב לעצמו את פרותיו. והלא הפריץ רודן הוא, דברו חוק, ובפני זעמו מי יעמוד!
הלך ושאל בעצת חבריו. אמרו לו: "הרגע! בשבוע שעבר ארע מקרה דומה, פרותיו של פלוני פלשו לשדות הפריץ והוחרמו. מה עשה, עלה לטירת הפריץ ודורון בידו, טנא מלא פירות, והפריץ התרצה והשיב לו את הפרות!"
אורו פניו של האיכר. מיהר ונטל טנא ענק, גדשו בתפוחים גדולים, נשאו על כתפו ועלה אל הטירה. למשרת שפתח בפניו את הדלת אמר: "דורון לפריץ". הצטודד המשרת והניחו לעבור. הניח האיכר את הטנא על המרבד ויצא מהטירה. שם פניו אל מכלאות הבקר ודרש את פרותיו. הממונה, שראהו בא מן הטירה, בטוח היה שהסדיר שם את ענייניו. הוציא לו את הפרות והאיכר נהג אותן לביקתתו שמח וטוב לב.
כעבור שעה קלה ירד הפריץ מחדרו ופניו קדרו למראה הטנא שבחדר המבוא. "מה זה", שאל.
"פלוני האיכר הניחו, ונטל את פרותיו המוחרמות", ענו לו.
עיניו של הפריץ ירו גיצים: "חוצפה שכזו! מהרו, קחו את הטנא ולכו לביקתתו, החרימו את כל בהמותיו וריגמו אותו בתפוחים אלו!"
משרתי הפריץ הגיעו לביקתתו של האיכר העולז, והשביתו את שמחתו. החרימו את פרותיו וכפתוהו לכלונסאות הגדר כדי לרוגמו בתפוחיו. "עיצרו", קרא בתחנונים, "זהו משגה, קרתה כאן טעות, אני יכול להוכיחה! הביאוני בפני הפריץ והכל יתברר אל נכון!"
נבוכו המשרתים, נטלוהו עימם אל הפריץ. כשראהו, בערה חמתו. "השליכוהו לבור הכלא!" ציווה בחרון אפו. ידיים חסונות אחזו באיכר, שזעק במחאה: "אדוני הפריץ, זהו יחס של איפה ואיפה, משוא פנים ואפליה' לפני שבוע רמסו פרותיו של פלוני את שדותיך, ותמורת טנא פירות שיחררת את פרותיו. ועכשיו, שהבאתי גם אני טנא פירות, מחרים אתה את פרותי ומצווה לרגמני בפירות, ולהשליכני אל הבור! איפה הצדק, היכן היושר?!"
עמדו המשרתים מהססים והמתינו לתשובתו של הפריץ, שענה: "איך לא תבין?! הפרות הוחרמו כדין. הן פלשו לשדותי וגרמו נזקים. חברך הבין את גודל אשמתו, בא והבטיח שישגיח על העדר. התנצל על הנזקים, והצהיר שהמקרה לא יישנה. ביקש סליחה והביא דורון – נתרציתי לו, ושיחררתי את בקרו. אבל אתה, בתחילה פלשו פרותיך לשדותי, מעשה בעל בית. לאחר מכן עלית לכאן והנחת על המרבד את סל הפירות, מעשה בעל בית. מכאן פנית אל המכלאות ודרשת את הפרות, מעשה בעל בית… ובכן, אני אוכיח לך מיהו כאן בעל הבית!"…
והנמשל – הקרבנות הן אות לריצוי, להבעת הכנעה וכפיפות, ואם כך יביאום יעוררו רחמים והתרצות, יביאו לקירבה ומאור פנים ויכפרו על כל עוונותינו. אבל ברגע שהשתרשה הנחה מוטעית שהקרבנות נותנים כביכול היתר לחטוא, אזי "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה'!" ואדרבה, עלולים הם לעורר חרון אף!

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.