הדיבור על פי התורה

הדיבור על פי התורה

בתחילת פרשתנו פרשת מצורע, התורה מסבירה את אופן טהרתו של המצורע. והאמת כשמתבוננים רואים כאן כמה דברים חריגים ונדירים שאין בשום מקום אחר בתורה, לדוגמה – שתי ציפורים חיות טהורות, ללא איזכור של מין הציפור, או העניין שציפור אחת שוחטים ואת השניה טובלים בדמה של הראשונה ולאחר מכן משלחים אותה כך על פני השדה.

ובכלל צריך להבין, מה שייך כל התהליך הזה למצורע דווקא, ואם כך נטהרים מטומאה לטהרה, מדוע בטומאת מת לא צריך 2 ציפורים חיות טהורות?

מסביר רבינו משה אלשיך זיע"א על פי הרמז:

התורה הקדושה מלמדת את האדם איך לעלות ולהתעלות בדרך העולה בית אל, והנה ידוע שהמצורע מקבל צרעת בגלל שדיבר לשון הרע, אם כך כאשר בא להיטהר הוא צריך ללמוד כלים ועצות: איך לא להיכשל יותר בלשון הרע, ואיך לשמור את לשונו. ואת זה מלמדת התורה.

ראשית, מסביר האלשיך הקדוש, נחלק את הדיבור של האדם לשלשה חלקים.

  • החלק הראשון והחשוב ביותר הוא "דיבורי מצווה". דהיינו: לימוד תורה, תפילה, לעשות חסד בפיו וכדומה.
  • החלק השני של הדיבור, הוא "דיבור המותר". שאמנם הוא לא אסור, אבל אין בו מצווה. והמטרה שלו היא – לחיות בעולם, לצרכי הגוף. למשל, לבקש מהמוכר במכולת שיתן לך דבר מה.
  • והחלק השלישי הוא החלק האסור, דיבורים אסורים, כדוגמת לשה"ר ורכילות וכדומה ה"י.

בתהליך הטהרה של המצורע נמצאים כולם: שתי הסוגים של הדיבור המצווה והמותר – נקראים שתי ציפורים חיות טהורות, שהגם שבדיבור המותר אין מצווה אבל הוא יכול להיות טהור ומושפע מהטהרה של דיבור המצווה.

ואומרת התורה "ושחט את הציפור האחת", בה"א הידיעה – יש להמית את עצמו באהלה של תורה, "אל כלי חרש" – שהגוף יהיה אפילו דומה לחרס דהיינו משובר ומשולל פינוקים, "על מים חיים" = היא התורה, ואם כן הפסוק כולו יתבאר על עמל התורה, שזה הציפור הראשונה הרומזת לדיבורי מצווה.

ושמא תאמר, אם כן אשקע כל כולי אך ורק בהוויות דאביי ורבא, ואגזור על עצמי תענית דיבור ולעולם לא אדבר דבר של חולין, על זה אומרת התורה "את הציפור החיה יקח אותה", דהיינו את הציפור (הדיבור) של החיות והקיום של האדם – כן נשתמש בו, אלא שזה יהיה עטוף ומתובל ומושפע מהדיבור הקדוש של לימוד התורה, וזה עניין הטבילה של הציפור החיה בדם השחוטה.

וחז"ל אומרים שהטבילה הזו שעושים לציפור החיה בדמה של השחוטה צריכה להיות בראשי הכנפיים של הציפור וכן בזנבה. ולא כל הגוף. אומר רבינו – "כנפיים" רומז להשתקעות וההתפרסות וההתרחבות של האדם בעולם הזה, אז בקצה של הכנף שלך שים טיפה מהדם של הציפור השחוטה, כך תדע שגם כאשר אתה מדבר בדברי העוה"ז המותרים לצורך מחייתך –  זה עדיין יגע ויושפע מהדם של הציפור השחוטה, שזה התורה הקדושה. והטבילה בזנב רומזת על האחרית של האדם, שהרי מה בסוף יצא – יחזור לעפר וייטמן למנוחת עולמים, וזהו "על פני השדה".

מה נשאר? דיבור אסור. זה מתחיל מ"עץ ארז" – שיש בו כמה בחינות: קודם כל הוא ללא טעם וללא ריח, והוא לא עושה פרי, שזה דומה לשיחה בטלה שאין לה מטרה ואין ממנה רווח.

שנית, עץ הארז הוא גבוה וחסון וזה רומז לגאווה. לכן, מיד תיקח איתך אזוב, הרומז להכנעה ושפלות (האזוב הוא העץ הנמוך ביותר שקיים), וכן תכרוך לשון של זהורית = שני תולעת. המילה שני רומזת שהאדם יחזור שנית ויתהפך להיות עפר, והמילה תולעת רומזת שאם לא יזכה האדם אז יתליע בקבר. ויחד עם שני הרמזים הללו כורכים את עץ הארז והאזוב ומזים על המיטהר שבעת ימים, כדי לרמוז לו שאם יזכה לטהרה אמיתית יוכל להגיע ולהיות צדיק יסוד עולם, שהעולם נברא בשבעה ימים.

שבת שלום ומבורך!

לתגובות: alsheich.toratmoshe@gmail.com 

לשמיעת השיעור בקול הלשון: מספר שיעור 38359207

השיעור מוקדש לעילוי נשמת יעקב בן אביגיל ואסתר בת רחל ז"ל

שתפו את המאמר:
עסקים מומלצים באינדקס אנ"ש​
דבר תורה על פרשת השבוע​
הישארו מעודכנים

הצטרפו אל רשימת התפוצה שלנו ותקבלו עדכונים בכל מה שחדש

מה חדש באתר
Translate »