תפילת הדרך
תפילת הדרך, הינה תפילה שתיקנו חז"ל למי שיוצא לדרך שיאמרה לשמירה מפני המזיקין ופגעי הדרכים. טעם נוסף מובא בגמרא שתפילת הדרך באה משום כבוד המלך שלפני שיוצאים לדרך נוטלים רשות מהקב"ה. התפילה הינה בגדר חובה ולא רשות (ילקוט יוסף).
נוסח התפילה הינו יה"ר מלפניך … שתוליכנו וכו', כפי המופיע בסידורים, הנוסח הוא בלשון רבים (ברכות כט:), שמתוך כך תפילתו נשמעת (ט"ז כפי' רש"י) ואע"פ שיוצא לדרך לבדו אומר בלשון רבים כי ודאי שיש אחרים באיזשהו מקום בעולם שמהלכים כמותו (מחצית השקל), אולם 'ותתנו לחן וכו" אומרים בלשון יחיד, ע"פ קבלה (ספר הקנה).
אפילו אונן שפטור מכל המצוות יאמר את התפילה משום שהיא תחנונים, אולם ראוי שיבקש מאחר שיוציאו ידי חובתו (כלבו), מיהו בפני המת לא יאמרה משום לעג לרש (הר"ש דבליצקי, אולם רי"ש אלישיב נחלק וסובר שאין לעג לרש, כי זו תחינה על הדרך והמת כלול בזה).
נשים, אפילו אם אינם חייבות בתפילה, צריכות להתפלל תפילת הדרך וזה ע"פ הסמ"ג המובא במג"א (סימן ק"ו ס"ק ב) שאומר שבעת צרה נשים חייבות להתפלל (לבוש מרדכי).
ישנה תפילה נוספת לאומרה קודם שיוצא מביתו ולאחר שחוזר מהדרך והיא במהותה ברכה פרטית ונאמרת בלשון יחיד ואינו חותם בברוך, נוסח הברכה מובא בשו"ע או"ח סימן ר"ל סעיף א', יעויי"ש באיזה אופן אומרה.
האם צריך לעמוד באמירתה
מעיקר הדין אפשר לומר תפילת הדרך גם כשהוא מהלך כפי שיטת רב ששת (ברכות ל.), אולם לכתחילה אם אפשר יאמרה בעמידה (שו"ע). אבל אם יפריע בכוונתו, מתוך שבהול על הדרך, או שמעכב את שאר האנשים שעמו בדרך, יאמר כשהוא על הבהמה, או העגלה ומ"מ אם לא מפריע כוונתו, ראוי לכתחילה שיעמיד את הבהמה או יחנה את העגלה, כיון שרכוב כמהלך דמי (שלטי גיבורים, מובא במג"א).
ברכב, הדין ג"כ שלכתחילה יעצור בצד ויעמוד, אולם רוב האנשים אם יעמדו תוטרד כוונתם וע"כ לרוב אין לעמוד, אבל אם אפשר יעצור בצד בלא עמידה.
יש לתת את הלב על כך שבדר"כ באוטובוס וכן ברכבת מצוי שיכול לעמוד ולא יפריע לכוונתו וראוי בכה"ג לעמוד בעת הברכה.
ראוי להסמיך את תפילת הדרך לברכה אחרת
יש דין שברכה שלא פותחת בברוך צריך שיסמיכו אותה לחברתה – לברכה אחרת.
באמירת תפילת הדרך, ע"מ שתהיה סמוכה לחברתה היה נוהג המהר"ם מרוטנבורג שכשהיה יוצא בבוקר לדרך היה אומרה לאחר היה"ר שבברכות השחר, כדי שתהיה סמוכה לברכת 'הגומל חסדים' (טור).
ואם אינו יכול לסמוך לברכה זאת, כתבו האחרונים שיסמוך אותה לברכה אחרת, כגון ברכה אחרונה על מאכל ושתיה, או שיסמוך לברכת אשר יצר (של"ה ועוד, הובא במג"א) ומובן מדבריהם שלא יסמיך לברכה ראשונה של מאכל ומשקה, או לברכת הריח, כי האכילה וההרחה מהווים הפסק, טעם נוסף שאין להסמיך לברכה ראשונה ולברכת הריח, משום שהיא ברכה קצרה כי אינה חותמת בברוך ולדעת ר"ת אין להסמיך לברכה קצרה (מג"א מ"ז ו'). אולם החתם סופר מביא שרבו היה מסמיך אפילו לברכת הריח וכן נקט בילקוט יוסף שאפילו למאכל יכול להסמיך.
כל זה שראוי להסמיך הוא רק לכתחילה כדי לצאת ידי השיטות שתפילת הדרך צריך שתהיה סמוכה אולם יש שיטות בראשונים (ר"י ועוד) שלא צריך שתהיה סמוכה, לפי שהיא תפילה ולא ברכה וע"כ אם אין לו במה לסמוך כגון שאינו רוצה לעכב את בני הדרך כדי לחזר אחר ברכה אין צריך לסמוך (מ"ב וכן נהגו החזו"א ורי"י קניבסקי ובילקוט יוסף כתב 'שהוא מנהג חסידות וזהירות בעלמא')
והטעם שתפילת הדרך אינה פותחת בברוך אע"פ שאינה סמוכה לשום ברכה, משום שתוקנה כעין ברכת 'שמע קולנו' שבתפילת שמונה עשרה בחתימתה וכמו שברכת 'שמע קולנו' שסמוכה לחברתה לא פותחת בברוך, אותו דבר תפילת הדרך לא פותחת בברוך (רבנו יונה). אולם לדעת הר"י שבכלל לא צריך שתהיה סמוכה לחברתה, משום כך אינה צריכה לפתוח בברוך.
באיזו דרך אומרים תפילת הדרך
אם יש לו לפניו דרך של פרסה [8,000 אמה – 72 דקות], מלבד שבעים האמות הסמוכות לעיר שהם עיבורה של עיר (מג"א), אומר תפילת הדרך וחותם בשם ה' (שו"ע).
אולם אם אין לו מרחק פרסה בדרך, מכיוון שהדרך לא ארוכה, או ששכח לומר בהתחלה ונותר לו פחות מפרסה, אומרה בלא חתימת ברוך (טור) אולם אם אין בדרך שיעור פרסה ובדעתו לחזור באותו יום ושתי הדרכים יחד מצטרפות לשיעור פרסה, דעת הילקוט יוסף שאומר תפילת הדרך.
אם נותר בדיוק פרסה עד סוף הדרך יכול לאומרה כי אין מפחיתים מן הפרסה את שבעים האמות של עיבורה של עיר (ר' חיים קניבסקי).
אבל אם הוא הולך במקום שהוא בחזקת סכנה, בכה"ג אפילו אם זה פחות מפרסה מהעיר יכול לאמר תפילת הדרך (ט"ז).
ובכה"ג שאומרה בלא חתימת ברוך, כתב ר' שלמה זלמן אויערבך שראוי לאומרה בתוך ברכת 'שמע קולנו' לפני שאומר 'כי אתה שומע וכו" (וכן נקט ר"ש וואזנר).
היכן ומתי אומרים תפילת הדרך
- דעת הט"ז שאם הוא מוחזק שעתיד לצאת לדרך, אפילו אם הוא בביתו, יאמר תפילת הדרך (וכן נקט בספר באר שבע).
הברכי יוסף בשם השער יוסף כתב, שאם יצא מביתו לדרך, אפילו הוא בתוך העיר, יכול לאומרה.
אולם השבות יעקב הביא בשם גיסו האליה רבה, שיאמרה רק כשהוא כבר מהלך בדרך, אא"כ הוא לן בלילה במלון ורוצה לצאת לדרך, שבכה"ג יכול לאומרה אפילו קודם שיצא לדרך ובכה"ג שנמצא במלון, כתב בעטרת זקנים, שראוי לסומכה ל'גומל חסדים טובים' כמהר"ם מרוטנבורג, או לאומרה בתוך שמע קולנו בתפילת שמונה עשרה.
וכתב המגן אברהם שאין לומר בתוך עיבורה של עיר, מפני שנידונת כעיר והיינו שבעים אמה וקצת (וכן נקט בבאר היטב) ולפי המג"א אפילו אם היה בית בתוך השבעים אמה ואחריו עוד בית בתוך השבעים אמה של הבית הנוסף וכן הלאה, לא יאמר עד שיגיע למרחק של שבעים אמה וקצת מהבית האחרון (מחצית השקל).
וכתב בט"ז שגם אם אומרה בדרך מ"מ יהיה זהיר לומר בביתו תפילת היוצא מן הכרך הנזכרת בסימן ר"ל סעיף א בשו"ע, שם כתוב "ביקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שתוציאני מכרך זה לשלום. יצא בשלום אומר וכו'" יעויי"ש.
- לפי הדעות שצריך לומר בדרך, בדיעבד, אם כבר אמר בביתו, נקט האליה רבה שיצא ידי חובה, אולם בבאר היטב נסתפק בזה ואמר שאפשר שלא יצא ידי חובה
ובעטרת זקנים כתב, שאם אין לו בדרך כי אם פרסה אחת מצומצמת, יכול לברך בעודו בביתו כדעת הט"ז. משמע שסובר כהאליה רבה לעניין דיעבד, שאם בירך בביתו יצא.
- המקור לדין זה הוא מהגמ' בברכות דף ל., שם כתוב לפי הגרסה הכתובה לפנינו 'משעה שמהלך בדרך', אולם הריף גורס שם 'משהחזיק בדרך' והט"ז מבאר זאת בדוחק, משמוחזק לו בודאי שעתיד להיות בדרך (באר היטב).
- כתב הרמ"א שלכתחילה יש לאומרה בתוך הפרסה הראשונה של הדרך, כדי לצאת ידי דעת רש"י שלאחר הפרסה הראשונה אין לאומרה, אע"פ שלא נפסק להלכה כרש"י.
הנוסע כמה פעמים או נסיעה של כמה ימים
היוצא לדרך יאמר תפילת הדרך פעם אחת ביום, היינו אותו היום והלילה שאחריו נחשב לעניין זה כיום אחד (שבט הלוי) ואפילו אם בדעתו לעשות כמה נסיעות באותו יום (שו"ע) ואפילו בכלי רכב בעלי אופי שונה, כגון רכב ומטוס (רי"ש אלישיב).
אולם ההחזו"א נסתפק בזה, שאולי גם אם בדעתו לעשות כמה נסיעות, יצטרך לחזור לברך אם הפסיק ביניהם ומספק היה החזו"א מבקש מאחר שמברך שיוציאו.
ואם בדעתו היה לא לנסוע עוד באותו יום ונמלך אח"כ ונסע, יאמר שוב תפלת הדרך בנסיעה החדשה (שו"ע בשם הכלבו).
וכן אם הוא בדרך ארוכה שלוקחת כמה ימים ולן במקום יישוב, יאמר כל יום מחדש (ב"ח, ט"ז וכנה"ג). אבל אם הוא בדרך ארוכה שלוקחת מספר ימים ולן שלא במקום יישוב, יאמרה בשאר הימים בלא חתימת ברוך.
קצת דינים ומנהגים על תפילת הדרך
תשעה באב ואונן
נהגו לומר מס' פסוקים, לאחר אמירת תפילת הדרך. אולם הנוסע בתשעה באב לא יאמר את הפסוקים הללו (ר' חיים קניבסקי) וכן אונן לא יאמרם.
יציאה ידי חובת תפילת הדרך ע"י שמיעה
אם נמצאים כמה בדרך אפשר לצאת ידי חובה בשמיעה מאחר, אבל לכתחילה כולם יאמרו משום שזה תחנונים (ר"ש וואזנר ור' חיים קניבסקי).
ולגבי לצאת מאחר שאינו מחויב, נסתפקו בכך האחרונים שמא הדין הוא כברכת הנהנים שאינו יכול להוציא מי שאינו מחויב (רש"ז אויערבך) וכתב בילקוט יוסף שלא יצא יד"ח כי ספק ברכות להקל.
אם יוצאים ידי חובה מאחר, יש להקפיד שישמעו מפיו ואם משתמש ברמקול, צריך שקולו יהיה גבוה, שגם אם לא היה רמקול היו שומעים אותו ע"י הדחק (ילקוט יוסף וכן דעת הרבה אחרונים).
מי שאינו בקי בנוסח
אם התחיל וגילה שאינו זוכר את הנוסח וכן אם הוא אינו בקי ואינו יכול לדעת את נוסח הברכה, אם יזכיר תפילה 'להצלחתו ולהצלה מפגע רע', יוכל לחתום בברכה (ר' חיים קניבסקי).
שליח מצווה
היוצא לדרך ישתדל שיעשוהו שליח מצוה או שיקח מעות כדי לתרום לצדקה במקום שמגיע לשם שע"י שהוא בדרך למצווה אינו ניזוק (כף החיים).
תפילת הדרך במטוס
הנוסע במטוס, דעת ר"י קמינצקי שיאמר תפילת הדרך כשהמטוס מתחיל לנסוע במהירות על מסלול ההמראה. אולם דעת רש"ז אויערבך שיאמר תפילת הדרך כאשר המטוס מגיע לגובה שיש סכנה אם יפול.
