השולחן ערוך (סימן תקפ"א הלכה א') "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ואילך עד יום הכפורים".
וכך נוהגים למעשה בני ספרד לומר סליחות מראש חודש עד יום הכיפורים.
והטעם לאמירת סליחות מראש חודש, כתב המשנה ברורה (שם) וכך מובא בילקוט יוסף (שם הלכה א') כי מסורת בידנו שמשה רבינו ע"ה עלה להביא את הלוחות שניות בראש חודש אלול וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה, ואמר למשה סלחתי כדברך, ולכן הוקבע יום הכיפורים ליום מחילה סליחה וכפרה.
ועוד טעם הובא מהפסוק "אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות אלול, וסופי תיבות עולה ארבעים, כנגד ארבעים יום מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה.
הרמ"א (שם) "ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מראש חודש ואילך מתחילים לתקוע אחר תפילת שחרית, ויש מקומות שתוקעים גם כן ערבית, ועומדים באשמורת לומר סליחות ביום ראשון שלפני ראש השנה, ואם חל ראש השנה שני או שלישי מתחילים מיום ראשון שבוע שלפניו".
זמן אמירת הסליחות
אשמורת, השולחן ערוך (שם) כתב, נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים, ממשמעות דבריו נראה שלכתחילה הזמן המתאים ביותר לאמירת סליחות הוא בסוף הלילה, דסוף הלילה הקדוש ברוך הוא, שט בעולם הזה והוא עת רצון.
במשך היום, מכל מקום אף אם נתאחר עד אחר שהאיר היום לא יבטל את אמירת סליחות, לפי שהימים האלו הם ימי רצון, ואף לאחר שהאיר היום הוא עת רצון, ולכן מי שקשה עליו לקום באשמורת הבוקר, יוכל לומר סליחות במשך כל היום, וגם לפני תפילת מנחה, וכך כתב המטה אפרים, והערוך השולחן (שם סימן ד').
חצות הלילה, מנהג קדום מדורות קודמים לומר סליחות מיד לאחר חצות הלילה, משום על פי הזוהר הקדוש עת רצון גדול הוא, וכך כתב בשו"ת אגרות משה (חלק ב' סימן ק"ה) שכבר נהגו הרבה שנים ועוד מדורות הקדמונים שהיו מקומות שאמרו סליחות בחצות הלילה.
וכתב הפסקי תשובות (שם) לאלו שאין יכולים להשכים קום לפני עלות השחר, יעדיפו לומר סליחות לאחר חצות הלילה מאשר לדחות אמירת הסליחות לאחר שהאיר היום, וכך דעת הגר"ח קניבסקי בספר אשי ישראל (פרק מ"ה הערה י"ב).
מאידך בספר הליכות שלמה (ראש השנה פרק א' אורחות הלכה) שעדיף לומר בבוקר אף לאחר הנץ החמה, ולא בחצות הלילה, חוץ מהיום הראשון של סליחות שנהג לומר סליחות במוצאי שבת, בחצות.
לפני חצות הלילה, לפני חצות הלילה על פי תורת הקבלה, אסור לומר סליחות וי"ג מדות בשום פנים, כי הוא מקצץ בנטיעות וזה מעשה רע ומר.
בספר משמרת שלום כתב שנהגו כמה צדיקים וגדולים, לומר סליחות קודם חצות הלילה, משום שקשה להם להמתין עד חצות ומקדימים לומר סליחות, אך יקפידו שיהיה על כל פנים באשמורה האמצעית של הלילה שהוא לערך כשעתים קודם חצות ולא קודם לכן.
למעשה, כתב אגרות משה (שם) שאין להקל כי אם במקום הדחק, כגון במקום שיראים ללכת בשעה מאוחרת בלילה ויתבטלו מאמירת סליחות בציבור, ומציין שההיתר הוא רק בגדר הוראת שעה.
הילקוט יוסף (שם הלכה ב') הזמן הראוי ביותר לאמירת סליחות בימים אלה הוא מחצות הלילה ואילך, שאז הוא עת רצון, אך בחצי הראשון של הלילה אסור לומר סליחות ושלש עשרה מדות, ויחיד שנמצא בבית כנסת שנוהגים שם לומר סליחות לפני חצות הלילה, אינו רשאי להצטרף אליהם, אלא ישב בדד וידום, ולא יענה עמהם שלש עשרה מדות, ואדרבה יש לבטל מנהג זה שאין לו יסוד.
תפילה בנץ או אמירת סליחות
מנין שיש באפשרותם או להתפלל סליחות קודם התפילה ויפסידו תפילת שחרית הנץ החמה, או להתפלל שחרית בהנץ החמה, ולומר סליחות לאחר התפילה, הורה הגר"ח קניבסקי בספר תורת המועדים (סעיף קטן ה') שעדיף שיתפללו בהנץ החמה ויאמרו סליחות לאחר התפילה.
אמירת סליחות לבחורי הישיבות ועמלים לפרנסתם
מי שנפשו חשקה בתורה, והוא מתמיד גדול בלימודו, כתב המטה אפרים (סימן י"א) שעליו לומר סליחות.
וכן כתב האור לציון (חלק ד' פרק א' הלכה ג') אין להימנע מאמירת סליחות בימים אלו, ואף לא תלמידי חכמים העוסקים בתורה כל היום, ואף אם מתבטלים מעט בלימודם משום כך, ולא יאבדו אפילו יום אחד מאמירת סליחות.
אמנם במקום שעל ידי הקימה מוקדמת, ראשם כבד במשך היום ומפריע ללימודם, רשאים להימנע מאמירת הסליחות, וישתדלו לקום לפחות בשני וחמישי, או ביום שישי שאין כל כך הפרעה ללימוד ביום זה, ובעיקר יש להקפיד לומר סליחות בימים האחרונים של חודש אלול ובעשרת ימי תשובה.
והוסיף הילקוט יוסף (שם אות ח') והוא הדין למלמדי תינוקות שאם ישכימו קום לסליחות לא יוכלו לעשות מלאכתם באמונה בלימוד התלמידים, שרשאים להימנע מלקום יום יום בחודש אלול, אלא ישכימו לפרקים בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, לאמירת סליחות עם הציבור.
והוא הדין פקידים ופועלים ושכירים, שאם ישכימו קום לסליחות לא יוכלו לעשות מלאכתם באמונה, שרשאים להימנע מלקום לסליחות, וישכימו לפרקים בשני וחמישי ובעשרת ימי תשובה.
אמירת סליחות בבית האבל
הרמ"א (שם הלכה א') "אבל אסור לצאת מביתו כדי לכנס לבית הכנסת לשמוע הסליחות, מלבד בערב ראש השנה שמרבים סליחות, יכול האבל לכנס לבית הכנסת".
לעניין לאסוף מנין אנשים ולומר סליחות בבית האבל, הפסקי תשובות (שם אות ה') הביא כמה שיטות, המטה אפרים כתב שיכול לאסוף עשרה לביתו ולומר סליחות, אמנם כיון שהנהוג שאין אומרים בבית האבל וידוי ונפילת אפיים שלא להגביר הדין, ולכן ידלגו תפלות אלו באמירת הסליחות.
ויש שאומרים (שו"ת מהר"י אסאד יורה דעה סימן שנ"ג) שלא אמרו שלא לומר וידוי ונפילת אפיים בבית האבל אלא בתפילות שחרית ומנחה הקבועים בכל יום, אבל סליחות שנתקן לפרקים מותר לאומרם, רק האבל עצמו לא יאמר הוידויים עמהם.
ויש שאומרים (אלף המגן) שנכון ללכת לבית סמוך שלא היה שם מקום מיתת המת ושם לכו"ע יוכלו לומר סליחות בוידוי ונפילת אפיים.
אמירת תחנון בסליחות כשיש חתן או בעל ברית
כשיש חתן או בעל ברית סנדק או מוהל, אזי אם הסליחות נאמרות קודם עלות השחר או בחצות לילה אז ודאי שיש להם לומר את התחנון שבסליחות, אמנם אם אומרים סליחות במשך היום, נחלקו בכך הפוסקים, יש אומרים שתמיד יש לומר וידוי ונפילת אפיים בסליחות שהוא חלק מנוסח הסליחות המקובל ואינו מתבטל גם כשיש חתן או אחד מבעלי הברית.
ויש חולקים וכותבים שיש לדלג את אמירת וידוי ונפילת אפיים בסליחות, והובא בפסקי תשובות (שם אות ד').
מי ראוי להית שליח ציבור בסליחות
הרמ"א (שם) "וידקדקו לחזור אחר שליח ציבור היותר הגון, והיותר גדול בתורה ובמעשים שאפשר למצוא שיתפלל סליחות וימים נוראים, ושיהא בן שלושים שנים, גם שיהא נשוי, מיהו כל ישראל כשרים הם, רק שיהיה מרוצה לקהל, אבל אם מתפלל בחזקה אין עונין אחריו אמן".
וידקדקו לחזר אחר שליח ציבור היותר הגון, כתב המשנה ברורה (שם) שנהגו לעבור לפני התיבה פרנסים ומנהגים שיודעים בצער הדור, והיינו דווקא כשהם נאמנים ומגנים על הדור ומרוצים לעם, ובעונותינו הרבים בדור הזה וכו' וכדי לתקן פרצה זו ראוי שיתפלל השליח ציבור הקבוע.
וראוי שיהיה השליח ציבור והתוקע בעלי תשובה גמורה, גם ראוי שילמדו הכוונות מהתפילות והתקיעות, והוא מהזוהר.
ושלא יצא עליו שם רע בילדותו, בעל תשובה למרות שידוע לציבור שבעבר היה איש זה מחלל שבת בפרהסיא, ויצא עליו שם רע בקטנותו, כתב הילקוט יוסף (שם אות י"א) הנוהגים כן יש להם על מה שיסמכו, בפרט בדור שלנו שרבים המה בעלי התשובה.
נשוי, אם היה נשוי ולאחר כמה שנים התאלמן, כתב המטה אפרים (סימן כ"ז) שיכול להמשיך להיות שליח ציבור, והוסיף שאף אם מינוהו בהיותו אלמן, וכבר החזיק בכך כמה שנים, אין לסלקו.
במקום שיש את ב' האפשריות, חזן נשוי והוא פחות מגיל שלושים שנה, או חזק רווק והוא למעלה מגיל שלושים שנה, כתב בשו"ת שבט הלוי (חלק ה' סימן ס"ו אות ב') שהנשוי קודם ואף שאינו בן שלושים, משום שמעלת הנשוי מבואר טעמו על פי הלכה מכמה טעמים, מה שאין כן גיל שלושים שכל הטעם בזה הוא משום שמצינו שהלויים התחילו לעבוד בגיל זה.
חזן בן תורה והוא אינו נשוי ובנוסף אינו בן שלושים, עדיף על איש פשוט שהוא נשוי ובן שלושים שנה, וכך כתב הילקוט יוסף (שם אות ג').
חזן שאין לו את התנאים הללו אך קולו ערב מעורר יותר את לב הציבור, כתב הגר"נ קרליץ (ימי הרחמים ספטימוס עמוד י"ג) שהוא קודם לאדם שהוא בן שלושים ונשוי.
וכן כתב האור לציון (שם פרק א' אות ז') ציבור שיש לפניהם שני מעומדים לשליח ציבור, תלמיד חכם שאין קולו נעים, ואחר שאינו תלמיד חכם אך קולו נעים, וכתב שאם אותו שקולו נעים הוא ירא שמים יש להעדיף את בעל הקול נעים.
יחיד באמירת סליחות
יחיד שלא מתפלל עם ציבור בעשרה, כתב המשנה ברורה (שם סעיף קטן ד') ואף יחיד יוכל לומר אותם שאין בהם י"ג מדות, ובסליחה שנזכר י"ג מדות ידלג אותן התיבות.
וכן כתב האור לציון (שם אות ב') אף שלכתחילה יש לומר את הסליחות בציבור, מכל מקום אם אין ציבור, יחיד רשאי לומר את כל סדר הסליחות, מלבד אמירת י"ג מדות, ויפסיק במילים כמו שהודעת לענו מקדם וכן כתוב בתורתך.
לעניין אמירת הארמית, כתב המשנה ברורה (שם) וכן אותם הבקשות שהן בלשון תרגום, כגון "מחי ומסי וכו' "ומרן די בשמיא" וכו' לא יאמר כשאין שם מנין עשרה, והסיבה לכך משום שאין המלאכים מכירים לשון ארמית ואין הם יעברו את הבקשות, וכן הסכים הילקוט יוסף (שם אות י"ד) שאין ליחיד לאומרם, מפני שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי, ורק אם יש מנין בבית הכנסת אומרים אותם.
האור לציון (שם) חולק וכתב ואף רשאי לומר הסליחות והבקשות שבלשון ארמית, ומכל מקום הרוצה לדלג את הסליחות שבלשון ארמי, רשאי לדלג, וכן יכול לתרגם אותן ללשון הקודש, וכן כתת בכה"ח (שם אות כ"ו) להתיר ליחיד לומר בארמית את הסליחות.
והטעם למתרים לומר סליחות בארמית ביחיד, משום שאין בדבר איסור, ואם כן אפשר שתהיה עת רצון והתפילות תתקבלנה גם בלא אמצעות המלאכים.
אמירת הי"ג מדות בטעמי המקרא, מובא בשולחן ערוך (סימן תקס"ה סעיף ה') "אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפילה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם, אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, אומרם.
איזה טעמי המקרא, כתב באגרות משה (יורה דעה חלק ג' סוף סימן כ"א) שאין צורך לאומרם דווקא בטעמים הרגילים, אלא אף אם יש לו ניגון שבו הוא לומד יוכל לאומרם באותו ניגון, כיון שהעיקר הוא שלא יראה שאומרם דרך תפילה.
אישה שאינה רגילה בטעמים, הורה הגרי"ש אלישיב (הליכות והנהגות עמוד 2) שתדלג על הקטעים הללו.
אם התחיל לומר י"ג מדות עם הציבור והם כבר סיימו והוא עדיין לא סיים, כתב הכף החיים (סימן קל"א סעיף קטן כ"ד) שיכול להמשיך לאומרם, כיון שהתחיל לומר עמהם.
