וַיֹּֽאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהֽוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָֽיִם: (שמות יד. יא)
וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָֹה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהוָֹה: וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: (שמות יז. א) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָֽאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶֽחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִֽים: (במדבר יא. ה)
עם ישראל מתלוננים על משה מדוע הבאת אותנו למות כאן במדבר, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? יותר טוב היה לנו להישאר במצרים ושם למות.
ידוע שאסור לו לאדם לפתוח פה לשטן! אסור לו לאדם לומר דברים רעים על עצמו, כבר אמרו חז"ל ברית כרותה לשפתיים
הגמרא מספרת על רבי טרפון שהיה רבו של רבי עקיבא, היה חכם גדול, עשיר גדול, צדיק, קדוש וטהור, מהתנאים הגדולים ביותר, כשהיה ויכוח בינו ובין חכמים היה נוהג לומר יקופחו בניו רח"ל ומתו כל בניו בחייו, מדוע? כיון שפתח פה לשטן
כתוב בספרים הקדושים, אדם שמלמד הלכות שחיטה אסור לו להמחיש שחיטה על גרונו
ובזוהר הקדוש: שלשה הם שתיכף נענשים בקללה, מי שמדליק הנר בליל מוצאי שבת קודם הזמן, הרשעים בגיהינום מקללים אותו. ומי שמפזר פרורי לחם בדרך או במקום מטונף, מלאך הממונה על העניות מקלל אותו ואומר: מי שעושה כך יבא, לידי עניות. ומלאך הטוב עונה אמן בעל כרחו. והשלישי, מי שמקלל את עצמו.
הרב "שפתי כהן" זצ"ל, מגורי האר"י הקדוש כתב, שמכאן נלמד מוסר גדול, שלא יקלל האדם את עצמו אפילו בתנאי – שאם לא יהיה כך וכך, יקרה לו כך וכך – שהרי אפילו משה רבינו, שמסר נפשו למען עם ישראל, ולמענם אמר "מחני נא מספרך" אם לא ימחל חטאם – והחטא נמחל – ובכל זאת נמחה שמו!
כולנו מכירים את הסיפור של בית העלמין סגולה….
על מצבתו של הנפטר הראשון נחקק התאריך י"ט בתשרי תרמ"ט, כמו כן נחקק בה המשפט "ברית כרותה לשפתיים". הסיפור מאחורי הכיתוב המוזר:
בערב יום הכיפורים תרמ"ט הקצו את חלקת הקרקע לבית הקברות בטקס מסורתי שכלל הקפת השטח תוך אמירת מזמורי תהילים. כשסיימו הפטיר מישהו: מעניין מי יהיה הנקבר הראשון. אחד הנוכחים השיב בהיתול: אני מוכן להיות הראשון. כעבור עשרה ימים נפטר האיש, ונקבר בבית הקברות. בעקבות זאת החליטו רבני העיר לחקוק על מצבתו את הביטוי "ברית כרותה לשפתיים"
מילים מתקיימות, מילים עושות רושם, אין לנו רסן בפינו, אנחנו מקללים ומנאצים וצריכים לדעת שלמילים משקל כבד מאוד
וכאן מדברים אנו על דור דעה, דור שיצא ממצרים, דור שראה מראות אלוקים בקריעת ים סוף ובמתן תורה ומה הם אומרים? פותחים פה לשטן, מדוע הבאת אותנו למות כאן במדבר, יותר טוב היה להישאר במצרים ושם למות. למה לדבר על מיתה? למה לפתוח פה לשטן? ברית כרותה לשפתיים!
זאת ועוד, כעת התלונה שלהם היא שאין להם מים לשתות, מדוע אם כן הזכירו אבטיחים, קישואים, דגה? חז"ל אומרים שהמוות הקשה הוא מוות בצמא ה' ירחם. אדם שמת בדקירה או בירייה לא עלינו תוך כמה שניות הוא מת, אבל בצמא זה יכול להיות סבל ארוך אפילו של מספר ימים ה' ירחם, אז אם מתלוננים על מים מה מקום להתלונן על דברים אחרים?
אפשר לבאר ולומר שיש שני סוגי חיים בעולם הזה יש מי שטוב לו ורוצה לחיות ויש לא עלינו אדם שחייו אינם חיים ומעדיף את המוות על החיים.
אדם שחייו התאכזרו עליו ובאים ואומרים לו עליך למות למען קידוש השם, אדם זה לא כל כך יצטער למות ויהיה מוכן למסור את נפשו למען ה' בשמחה כי בכך יתפטר מהצרות והייסורים שיש לו כאן בעולם
אבל יש סוג נוסף של אדם שטוב לו וכייף לו לחיות, נהנה מכל רגע, יש לו מעמד וכבוד, יש לו אשה וילדים, יש לו כסף וכל טוב, נבוא ונאמר לו שעליו למסור את נפשו על קידוש ה', אם יהיה מוכן לכך מעלתו גדולה מהראשון
התורה הקדושה מספרת על יעקב אבינו שבמשך עשרים ושתיים שנה התאבל על יוסף בנו, וכשבשרו לו שיוסף חי והוא במצרים אמר רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת: יעקב אבינו יורד למצרים הוא פוגש את יוסף ואומר: אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:
והשאלה על יעקב אבינו, עשרים ושתיים שנה השתוקק לראות את בנו יוסף, לאחר שהוא זוכה לראותו הוא אומר אמותה הפעם? מדוע כעת שזכה לראות את יוסף מוכן יעקב אבינו למות, אמותה הפעם למה?
יעקב אבינו היה בצער גדול בכל השנים הללו שיוסף נעלם מאיתו. מדוע היה בצער, כי אמר יעקב אם הוא צריך למות בזמן הזה שיוסף לא איתו, הוא ימות כאדם שיש לו צער בעולם, שחייו הם חיים של יסורים ופעמים שהמוות גואל את האדם מייסוריו, זה לא למות כמו אותו אדם שחייו טובים ושלמים שנהנה מכל רגע בחיים והוא לא רוצה למות וכאשר הוא מת הוא מת מתוך חיים של שמחה שמיתתו על קדושת ה' יתברך היא בעלת ערך גבוה בהרבה מאדם שמת מתוך חיים של יסורים
לכן אומר יעקב בפגישתו עם יוסף, כעת שאני שמח שמחה שלימה שראיתי אותך וכעת טוב לי לחיות, בכל זאת אמותה הפעם אני כעת מוכן למסור נפשי על קדושת ה' ולמות, זה יהיה מוות מתוך שמחה גדולה וקידוש ה' גדול ביותר
על פי זה ניתן לבאר את ששאלנו. מדוע פתחו עם ישראל את פיהם לשטן ואמרו עדיף למות במצרים?
אלא כך אמרו עם ישראל למשה, אנחנו מוכנים למות על קידוש ה' אבל למה נמות כאן בצמא, למה נמות כאנשים שהחיים שלהם לא חיים ועדיף להם המוות מהחיים, טוב היה שנמות במצרים מתוך כך שהיה לנו מים לשתות, היה לנו אוכל לאכול ובכך מיתתנו תהיה בעלת ערך גדול כאשר מתים מתוך חיים נורמליים ולא מתוך חיים של צער גדול
אדם צריך להיות עם הקב"ה גם כשטוב לו, לא רק כאשר האדם בצער הוא זוכר את הקב"ה ובא ומתפלל ומבקש רחמים, אדם צריך להקדים רפואה למכה, תתפלל על הפרנסה לפני שתיכנס לקשיים כלכליים, תתן צדקה כשיש לך ואל תמתין עד שחלילה לא יהיה לך ואז תבכה לבורא עולם שאין לך אפילו לעצמיך. תתפלל על בריאותך ובריאות בני ביתך לפני שחלילה תחלו.
מעשה בחסיד שירד מנכסיו
מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו, וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ כְּשֵׁרָה, לְסוֹף נַעֲשָׂה שָׂכִיר.
פַּעַם אַחַת הָיָה חוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה. פָּגַע בּוֹ אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, בִּדְמוּת עַרְבִי אֶחָד. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים טוֹבוֹת; אֵימָתַי אַתָּה מְבַקֵּשׁ אוֹתָן – עַכְשָׁו אוֹ בְּסוֹף יָמֶיךָ?
אָמַר לוֹ: קוֹסֵם אַתָּה, אֵין מָה לִתֵּן לְךָ – אֶלָּא הִפָּטֵר מֵעָלַי בְּשָׁלוֹם.
חָזַר אֶצְלוֹ עַד שָׁלוֹש פְּעָמִים. בְּפַעַם שְׁלִישִׁית אָמַר לוֹ: אֵלֵךְ וְאֶמָּלֵךְ בְּאִשְׁתִּי.
הָלַךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: בָּא אֵלַי אֶחָד וְהִטְרִיחַ אוֹתִי עַד שָׁלוֹש פְּעָמִים, וְאָמַר לִי: "יֵשׁ לְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים טוֹבוֹת; אֵימָתַי אַתָּה מְבַקֵּשׁ אוֹתָן – עַכְשָׁו אוֹ בְּסוֹף יָמֶיךָ"?
אָמַר לָהּ: וּמָה אַתְּ אוֹמֶרֶת? אָמְרָה לוֹ: לֵךְ אֱמֹר לוֹ: הָבֵא אוֹתָן עַכְשָׁו.
הָלַךְ וְאָמַר לוֹ: לֵךְ הָבֵא אוֹתָן עַכְשָׁו, אָמַר לוֹ: לֵךְ לְבֵיתְךָ, וְאֵין אַתָּה מַגִּיעַ לְשַׁעַר חֲצֵרְךָ עַד שֶׁתִּרְאֶה בְּרָכָה פְּרוּסָה בַּבַּיִת. וְהָיוּ יוֹשְׁבִים בָּנָיו לְחַפֵּשׂ בְּיָדָם בֶּעָפָר, וּמָצְאוּ מָמוֹן שֶׁיִּזּוֹנוּ בּוֹ שֵׁש שָׁנִים, וְקָרְאוּ לְאִמָּם.
וְלֹא הִגִּיעַ הֶחָסִיד לַשַּׁעַר עַד שֶׁיָּצְאָה אִשְׁתּוֹ לִקְרָאתוֹ וּבִשְּׂרָה אוֹתוֹ.
מִיָּד הוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָחָה דַּעְתּוֹ עָלָיו.
מֶה עָשְׂתָה אִשְׁתּוֹ הַכְּשֵׁרָה? אָמְרָה לוֹ: מִכָּל מָקוֹם כְּבָר מָשַׁךְ עָלֵינוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוּט שֶׁל חֶסֶד וְנָתַן לָנוּ מְזוֹן שֵׁש שָׁנִים, נַעֲסֹק בִּגְמִילוּת חֲסָדִים שָׁנִים הַלָּלוּ, שֶׁמָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסִיף לָנוּ מִשֶּׁלּוֹ.
וְכֵן עָשְׂתָה. כָּל מָה שֶׁנָּתְנוּ בְּכָל יוֹם וָיוֹם אָמְרָה לִבְנָהּ קָטָן: כְּתֹב כָּל מָה שֶׁאָנוּ נוֹתְנִים. וְכֵן עָשָׂה.
לְסוֹף שֵׁש שָׁנִים בָּא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, אָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה עוֹנָה לִטֹּל מָה שֶׁנָּתַתִּי לְךָ.
אָמַר לוֹ: כְּשֶׁנָּטַלְתִּי לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִדַּעַת אִשְׁתִּי, אַף כְּשֶׁאֲנִי מַחֲזִיר לֹא אַחֲזִיר אֶלָּא מִדַּעַת אִשְׁתִּי.
הָלַךְ אֶצְלָהּ, אָמַר לָהּ: כְּבָר בָּא הַזָּקֵן לִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ.
אָמְרָה לוֹ: לֵךְ אֱמֹר לוֹ: אִם מָצָאתָ בְּנֵי אָדָם נֶאֱמָנִים מִמֶּנּוּ תֵּן לָהֶם פִּקְדוֹנְךָ.
רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבְרֵיהֶם וּגְמִילוּת חֲסָדִים שֶׁעָשׂוּ וְהוֹסִיף לָהֶם טוֹבָה עַל טוֹבָה, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" (ישעיה לב, יז).
כך צריך האדם לדאוג לעשות טוב כשטוב לך, אל תמתין עד שירחם ה' והכל יתהפך ואז תרוץ לרב, תתפלל עלי כבוד הרב, תברך אותי בבקשה, ואז מתחיל האדם לעשות תנאים עם הקב"ה אם תתן לי ותעשה לי אני יתן ואני אעשה, תעשה בלי תנאים, תעשה כאשר אתה עדיין יכול לעשות כי מי יודע אם תוכל בעתיד לעשות.
ישנם אנשים שיכולים אך לא רוצים וכשרוצים הם אינם יכולים!
אדם שכוחו במתניו יכול לעשות ולקיים אך אינו רוצה, אינו שם לבו לזאת, וכשלא עלינו הוא שוכב על ערש דווי הוא משתוקק הלואי ויכולתי ללכת להתפלל במנין, הלואי ויכולתי להניח תפילין, כעת הוא רוצה אבל הוא כבר לא יכול. אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תיפנה!
זה שאמרו ישראל למשה אנו מוכנים למות על קידוש ה' אבל מתוך שטוב לנו, זה יהיה קידוש ה' גדול ביותר ולא מתוך שרע לנו וחיינו בין כך לא שווים כלום וטוב מותנו מחיינו
כך גם ראינו אצל רבי עקיבא כשסרקו הרומאים את גופו במסרקות של ברזל היה קורא קריאת שמע, שאלו אותו תלמידיו רבנו, עד כאן? אמר להם כל ימי הייתי משתוקק לרגע זה וכעת שבא לידי אחמצנו?
רבי עקיבא שמח שמחה גדולה למסור את נפשו בזמן שהוא בשיא השיאים, רבי עקיבא היה במעמד גדול ביותר לפני מותו, צדיק וקדוש עליון, עשיר גדול, אמר אין לך קידוש ה' גדול מזה למות מתוך חיים של שמחה
צריכים לדעת שדווקא כאשר נמצאים ברום המעלה יש לשבור את מדת הגאווה ולהכניע את לבנו ולהתנהג במתינות, בדרך ארץ ובענווה ולהתחבר לחיים האמיתיים שלנו, לבצר את מבצרנו הלא הוא ביתנו, כל אחד יעשה חשבון נפש לעצמו כמה זמן הוא משקיע עבור רעייתו, עבור הילדים שלו, אנו רצים ורצים לכל מיני עניינים והדבר החשוב ביותר שזה הבית שלנו, המבצר שלנו אותו אנחנו זונחים, צריך להחזיר עטרה ליושנה לחיות כמו פעם באהבה אחווה שלום ורעות בין איש לאשתו, בין אב לבניו וכן בין האחים, המתירנות של היום מפוררת כל חלקה טובה, הקב"ה ינחה אותנו בדרך הישר אמן ואמן.
מאת הרב דוד הכהן – גן יבנה
