וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה: (פרשת וארא ו. ח').
פעמיים בתורה הוזכרה המילה "מורשה".
כאן בפרשתנו בפסוק האמור. "והבאתי אתכם ….לתת אותה לכם מורשה אני ה'".
ופעם נוספת בפרשת וזאת הברכה: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב".
בכך ניתן לראות את הקשר בין תורת ישראל לארץ ישראל. כמה הקשר והזיקה ביניהם הוא ישיר והדוק כי כל הזכות שלנו בארץ ישראל נובעת מחובתנו לשמור ולקיים בה את תורת ישראל.
וזה הרמז ששתיהן נקראות מורשה, אלו שני הדברים שבאם נרצה או לא אנו קשורים בהם קשר ישיר, כדוגמת ירושה שאדם זוכה בה גם אם עמל עליה או לא.
יהודי באשר הוא חי ברחבי תבל, הוא חלק אינטגראלי מארץ ישראל שלעולם לא יכול לנתק עצמו ממנה.
ברם, יש לתמוה על אותו דור יוצאי מצרים שקיבלו את שתי המורשות הללו, התורה וארץ ישראל והתייחסותו אליהן כל כך שונה?
תורת ישראל שהיא המורשה הראשונה, אין לך יהודי באשר הוא שאינו שותף בה.
חז"ל לימדונו, ראשי תיבות ישראל – יש שישים ריבוא אותיות לתורה. כנגד שישים ריבוא של עם ישראל. לכל יהודי יש את חלקו בתורת ישראל מי יותר ומי פחות, נכון שלא כל אחד יכול לקיים את כל התרי"ג מצוות, ובפרט אחר חורבן הבית שהרי יש מהמצוות ששייכות רק בזמן הבית כקורבנות, כלי המשכן, טומאה וטהרה ועוד…
"אני ישנה ולבי ער" למדונו חז"ל שאפשר לקיים עד מאתיים ושבעים מצוות כמניין ער, ולא כולם זוכים לקיים את מניין מצוות אלו. ולמרות זאת אין לך יהודי באשר הוא שהוא מנותק כליל מהתורה ומצוותיה.
יש יהודי שמקיים מצוות כיבוד אב ואם, יש יהודי שמקיים מצוות אכילת מצה בליל הסדר, יש יהודי שלא מוותר על צום יום הכיפורים, יש יהודי שמקיים מצוות ישוב ארץ ישראל, ויש יהודי שלא עלינו מקפיד רק בשבעת ימי אבלות על קרוביו אומר קדיש וכו'.. ויש שמקיימים מצוות דרבנן כמו קריאת מגילה בבית הכנסת, או נרות חנוכה שבכל מקום בעולם רואים כיצד יהודים רחוקים מצטרפים למצווה זו, כך שמורשה זו התורה לה זכות מיוחדת שהיא נחלת כל עם ישראל בכל הדורות מי יותר ומי פחות.
לעומת זאת המורשה השנייה שהיא ארץ ישראל, לא כל העם שותף לה. רוב העם היהודי לא זוכה אפילו לבקר בארץ ישראל.
אם ניקח תקופות שונות בעבר, רוב רובו של העם היהודי היה בגולה, אמנם שלא מרצונו, אך המציאות היא שרוב רובו של העם לדורותיו לא זכה שתדרוך כף רגלו בארץ ישראל. וגם היום עשרות בשנים מאז הקמתה של מדינת ישראל בארץ ישראל, עדיין רבים וטובים לא זכו לחונן את עפרה, ולא זכו לבקר בארץ ישראל למרות שברוך השם אין שום מגבלה ומניעה לכך. מדוע אם כן, והלא זו מורשה וזו מורשה?
נזכור כי בעת קבלתנו את התורה הכרזנו בפה מלא "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" לא רק שקיבלנו את התורה אלא הכרזנו שנעשה קודם שנשמע.
אמר הקדוש ברוך הוא, בני, עם סגולה אתם, עם נבחר, אם הבעתם רצונכם לקבל את התורה בכזו שקיקה ובכזו שמחה חייכם שכולכם תזכו בה מי יותר ומי פחות כל אחד על פי בחירתו החופשית שלו. ולכן מורשה זו של התורה הינה נטועה בלב לבו של כל יהודי ויהודי באשר הוא.
לעומת זאת כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להנחיל לנו את ארץ האבות שהיא המורשה השניה, שם לא הכרזנו נעשה ונשמע כמו בקבלת התורה, אלא להיפך, שם מצינו לנכון לשלוח מרגלים לבדוק את הארץ מה טיבה, את העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב, ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים, ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין. לא קיבלנו את הארץ בלב שלם כמו את התורה לכן לא זכינו שכל העם יהיה לו בה חלק ונחלה.
אם כן הכל תלוי בייחס בו קיבל עם ישראל את שתי המורשות הללו.
מכאן נלמד לקבל את הכל באהבה ובשמחה, כיוון שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
