וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: (פרשת בא י, א)
ה"בן איש חי" בספרו "אדרת אליהו" ביאר את הפסוק על דרך הרמז. דהנה צריך ביאור מה הטעם שהרבה הקב"ה אותות ומופתים במצרים, לכאורה היה די שיביא עליהם מכה אחת קשה עד שיוציאו את ישראל בעל כורחם? אלא יציאת מצרים היא סימן לגאולה העתידה במהרה בימינו, והנה אמר הנביא מיכה (ז. טו') "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" היינו שכל האותות ומופתים שעשה הקב"ה ביציאת מצרים יהיו לעתיד, לכן הרבה הקב"ה מופתים כדי שגם לעתיד יעשה כן.
והנה גאולה העתידה תהיה מיד עשו הוא אדום, ומילוי "פרעה" כזה פ"ה רי"ש עי"ן ה"א עולה בגימטריא 376 כמנין "עשו" שהוא עולה בגמטריא ג"כ 376, נמצא שעשו רמוז בקרבו של פרעה כלומר באותיות המילוי שלו.
ובזה יובן הפסוק "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו", ואם תאמר למה מכביד אני את לבו ומביא עליו כל כך הרבה מכות די במכה אחת, כוונתי בזה כדי לעשות אותותי אלה "בקרבו", כלומר בעשו שהוא רמוז בקרבו – באותיות המילוי שלו, דכל מה שאני עושה בגאולה זו אעשה ג"כ בגאולה אחרונה שאגאלם מיד עשו.
זאת ועוד יש לתמוה איך עם חכם כמצרים, שהיו בקיאים בכשופים בחניטת מתים אסטרולוגיה ובעוד חכמות נוספות, נגררו לעבוד עבודה זרה לדברים שאין בהם ממש?
ביארו המפרשים שבאמת כולם ידעו והכירו, שהשם יתברך הוא שברא את העולם, אך לא האמינו שהשם יתברך בגדלו גם מנהיג את העולם, ומתערב בנעשה בבריאה.
וכתב הרמב"ם: שזו היתה טעות דור אנוש, שעבדו עבודה זרה. וכן היה במצרים, שפרעה הרשע השלה את עצמו שהוא "אלוה" ורק בידו יש את היכולת להחליט אם בני ישראל יצאו או לא, ולכן היה פרעה 'כועס' כביכול על שהקדוש ברוך הוא 'מתערב' בהחלטתו האווילית והכפרנית, ומשום כך העיז והחציף פניו כנגד ה' ומשיחיו.
מטעם זה הוצרך השם יתברך להראות לו וללמד אותו ואת עמו במכות רעות ונאמנות הכלולות מכל יסודות העולם. ובכל מכה ומכה הראה לו כיצד שולט הוא על הבריאה. במכת דם הראה לו השם יתברך ששולט הוא על המים, ובצפרדעים הראה כחו, ששולט על חיות-המים, בכנים הראה לו שליטה על היצורים הקטנים ביותר, בשחין על העפר, בדבר ובערב על החיות ועל חייהם, ובמכת הארבה הראה לו שליטה על הרוח, ובחשך על הירח, השמש והכוכבים, ובבכורות על חיי האדם, וביותר הראה לו את כחו על "חוט החסד" שמשך על עם ישראל שעל ידו התעשרו ישראל, ועשו את מצרים כמצולה שאין בה דגן.
ובמדרש מובא, כי האדם אינו יודע להבדיל בבהמות איזו היא בהמה בכורה, ואיזו לא. ואילו הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו לעד, יודע בבירור. ובמכת בכורות מתו אף הבהמות הבכורות, ומשום כך נאמר במכות פעמים מספר: "למען תדע כי לה' הארץ", ללמדך שהכל נעשה מאתו יתברך בהשגחה מלאה, ואין דבר בעולם שקורה סתם כך באקראי או בטבעיות חס וחלילה, מקרה הוא מאותיות רק מה', או ה' רקם, וכתב הרמב"ם, שמי שבאה עליו רעה ל"ע, ואומר מקרה הוא, הרי זה אכזרי, משום שמביא עליו צרות גדולות יותר, וזה שאמר הפסוק: "אם תלכו עמי בקרי" שתאמרו על כל מה שקורה זה 'מקרה' אלך אתכם בחמת קרי" חלילה.
בתלמוד במסכת ברכות (ה.) מסופר על רב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין, ולא תלה זאת במקרה או במזג אויר וכיוצא בזה, אלא פשפש במעשיו מדוע באה עליו גזירה זו.
מסופר על הגנרל המפרסם "נלסון" שיצא למלחמה, והיה בתוך האניה, והנה לאחר שעות של הפלגה. ראו חייליו שספינות האויב מכתרות אותם, הודיעו לו על הסכנה המתקרבת, והציעו לו לסגת אחור ולברוח, הגנרל הזה היה ידוע כעוור בעין אחת, לקח את המשקפת ושם בעין שאינו רואה בה, וטען שאינו רואה שום אויב, וצוה להמשיך על פי התכנית… הסוף היה ידוע. כך מתנהג מי שהוא אטום לב.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
