וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: (פרשת נח ז. ז')
מפני מי המבול. אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים: (רש"י)
והביא ב"אפיקי מים", השאלה הידועה, איך יתכן לומר על אדם שהתורה נתנה לו את התואר של "איש צדיק תמים היה בדורותיו" לומר עליו שהיה מקטני אמנה?!
וי"ל כי כל אדם נמדד לפי מדרגתו ומעלתו "דלפום גמלא שיחנא" ולגודל מעלתו של נח גם נדנוד קל של סטיה נחשב כפגם גדול, עד כדי לכנותו "מקטני אמנה".
ודבר נפלא יש לנו ללמוד מדברי חז"ל, מבואר בספר "נתיבות המוסר" וז"ל: "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים":
עומדים אנו מכאן על נבכי הכוחות הנוראים הצפונים והחבויים בנפש האדם, נח זה שנאמר עליו: "איש צדיק תמים היה בדורותיו" שבזכותו נצלה כל הבריאה כולה מכליון, בזכותו קיימים הם כל הדורות כולם עד סוף העולם, עליו מעידים חז"ל כי מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, והלא מאה ועשרים שנה נתעסק בבנין התבה, מאה ועשרים שנה היה מזהיר מכריז ומפרסם, כי עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, והיו הבריות מלעיגים עליו, מבזים אותו וקוראים לו "זקן שוטה" (ב"ר ל') והתורה מעירה עליו "ויעש נח בכל אשר צוה אותו אלקים כן עשה" הוא עשה ככל אשר נצטוה לא הפיל דבר.
ואחרי כל זאת באים חז"ל ומעידים עליו, כי אף הוא מקטני אמנה היה. בעומק סתרי לבב נשארו עדיין ספקות, והיה "מאמין ולא מאמין" ולא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים, זאת אומרת אף ירידת הגשמים ובקיעת כל מעיינות תהום רבה, לא הועילו לו כלל להוציא מלבו את הספקות והוא לא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים.
עד כדי כך מגיע עומק נבכי הכוחות המצויים באדם, אפשר לו לאדם לעסוק ולטרוח בבניית תבה מאה ועשרים שנה, ולפרסם ולהודיע ברבים את הגזירה העתידה לבוא לעולם, ואילו הוא עצמו, אותו האיש המיועד להינצל ולהציל בזכותו את כל העולם, הוא גופו הריהו מאמין ואינו מאמין, בידיו הוא עושה בתבה, בפיו ובשפתיו הריהו מודיע ומפרסם את אזהרתו הגדולה לכל באי עולם, ואילו בלבבו בתוך תוכו, בפנימיות סתרי נפשו, מפקפק הוא ומסתפק בדבר, ואין הספיקות מרפים הימנו אף למראה עיניו את התחלת הגשמת הדבר, והוא לא זז ממקומו עד שבא המים ודחקוהו לתבה, עד כדי כך עמוקים הם כוחות הנפש שבאדם. עכ"ל
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
