להלכה: האוכל מלח או השותה מי מלח, כתב בספר הליכות ברכות (עמוד ע') שברכתו 'שהכל נהיה בדברו', והטעם שיש בכך קצת הנאה.
ואם נתן בו הרבה מלח במים עד שאין בו שום הנאה, אינו מברך עליו כלל.
ואם אותו אדם אינו נהנה כלל באכילת המלח ואדרבה מרגיש סלידה ודחיה באכילתו, אין לו לברך כלל, וכתב (שם) שישתדל שאחר יפטור אותו ממאכל או ממשקה אחר ויצא ידי חובה.
