וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם: וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: (פרשת ויגש מה, כה-כז).
סימן מסר להם יוסף במה היה עוסק כשנפרד ממנו, בפרשת עגלה ערופה. זהו שנאמר: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף – ותחי רוח יעקב אביהם". (רש"י)
מפרשים רבים דנו וביארו מדוע נפרד יעקב מיוסף בפרשה זו של עגלה ערופה דווקא
נפתח במעשה ודרכו אולי נפתח צוהר להבנת הענין.
בירושלים חי איש פלא, הצדיק רבי נחום משאדיק זצ"ל. פעם התגלע סכסוך בין יהודי לשייך ערבי יהיר ואלים. הציע היהודי את רבי נחום כבורר ושופט. הסכים הערבי. שמע רבי נחום את טענות הצדדים, ופסק לטובת היהודי. שמע הערבי וחרה אפו. הבטיח לנקום ברבי נחום את נקמתו.
יום אחד הלך רבי נחום עם תלמידיו, והנה השייך הערבי לקראתו, חגור בכלי נשקו, ועיניו רושפות אש. חרדו התלמידים חרדה גדולה. רק רבי נחום נותר שליו, הישיר מבטו אל הערבי והתקרב אליו בלא חשש. אף הערבי פסע לעברו, ובהגיעו הושיט ידו לשלום, התרפס, וביקש מחילה על איומיו…
כשנפרדו, תמהו התלמידים על השינוי שחל בערבי: לא ידעו שהתחרט על דבריו ושינה את השקפתו!
נענה רבי נחום ואמר: "טועים אתם. כשראני, אכן ביקש להרגני. אני הוא שהבאתי לשינוי דעתו!"
וכך הסביר: פסוק מפורש הוא, "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם", (משלי כז, יט) כלומר, כפי שהמים משקפים את בבואת האדם, כך לב חברך משקף את תחושתך כלפיו! כשהערבי לא קיבל את הדין, והאשימני במשוא פנים, הקפדתי עליו. ובהקפדתי, ליביתי את זעמו. עתה, כשנפגשנו, אמרתי בלבי: הרי לשיטתו צודק הוא. בטוח היה שהדין עימו, שהרי גם דרך אוויל ישר בעיניו, (משלי יב, טו) ולהבנתו בטוח הוא שהטיתי המשפט וקיפחתיו. חשתי כלפיו רחמים והבנה, וכך חש אף הוא כלפי. וממילא השתנתה השקפתו, ובא להתפייס"…
עד היכן נוקבים הדברים! "עץ אינו דולק יחידי", כך אומרים חז"ל. (תענית ז.) כשיש סכסוך בין שני חכמים, "אחד מת ואחד גולה". (סוטה מט.) ומדוע ייענשו שניהם, אולי רק האחד אשם? ברם, אין מציאות כזו! האחד אשם יותר והאחר פחות, אבל אילו היה השני מעביר על מידותיו מכבה היה את אש המריבה. כך במישור הכללי, וכך גם בחוג החברה והמשפחה!
וראו פלא שגם הנרדף חייב לערוך חשבון נפשו, מצינו אצל דוד המלך שנרדף ביד דואג עד חורמה, נתבע: "עד מתי יהיה עוון זה טמון בידך, על ידך נטרד דואג האדומי!" (סנהדרין צה.) שמא יש לו חלק בליבוי הקנאה כלפיו! חלק עקיף, זעיר, אך אינו פוטר מנשיאה באחריות!
עיקרון זה למדים אנו מפרשת עגלה ערופה. הנה נמצא חלל במדבר, מחוץ לעיר. יש צורך לאתר את הרוצח, מובן. אבל זקני העיר הקרובה נדרשים להביא כפרה בשם התושבים כולם. על מה? על כך שלא סיפקו הגנה לנרצח. "שלא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא ליווי". (רש"י דברים כא,ז.) אחריות עקיפה.
והנה יעקב אבינו מודע למתיחות ששררה בין יוסף לאחיו. ידע שחלומותיו נבואיים וציפה להתגשמותם, ועם זאת גער בו לעיניהם כדי לשכך הקפדתם. (רש"י בראשית לז,י.) ידע שכוונת יוסף רצויה בהבאת דיבת אחיו, כדי להישיר אורחותם. אף עשה לו כתונת פסים לפייסו על טינתם.(חזקוני בראשית לז,ג.) וידע שיוסף ודאי סבור שהצדק עימו, ונשטם הוא בחינם. אבל שלחו לראות את שלום אחיו, (בראשית לז,יד.)
להתפייס עימם, וכיצד, על ידי לימוד פרשת העגלה הערופה. לימוד פרשת האחריות העקיפה. "עץ אחד אינו דולק לבדו": תאהבם, ויאהבו אותך. וכעבור עשרים ושתים שנה שלח יוסף לומר, שאימץ את הלקח!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
