ועשו לי מקדש (שמות כה. ח)
בפרשתנו נצטווינו לעשות מקדש להשם יתברך, ופורטו בפרשה הכלים אשר יש לעשותם כפי שציווה ה' את משה, וכך נאמר "ועשית שלחן עצי שטים", "ועשית מנורת זהב טהור", וכן לגבי כל הכלים, מלבד ארון הברית, שעליו לא נאמר "ועשית ארון", אלא "ועשו ארון עצים שטים", בלשון רבים.
והעניין הוא, משום שבארון הברית נמצאים לוחות הברית וספר התורה, ואמרו רבותינו, תורה לא תמצא לא בתגרים ולא בסוחרים, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, אלא אבקשה את שאהבה נפשי, דהיינו התורה ועבודת ה', אבל ביקשתיו ולא מצאתיו, שהרי הסוחרים והטרודים במלאכתם לא יוכלו לשים כל הגיונם בתורה, רק התלמידי חכמים אשר תורתם אומנותם, ושוקדים בתורה יומם ולילה, אבל מצד שני הרי אין להם במה להתפרנס, אם אין קמח אין תורה, ולכן צריכים להיות שניהם שותפים, בעלי בתים ותלמידי חכמים זה עם זה, כמו יששכר וזבולון, שמטילין מלאי לכיס של תלמידי חכמים, ואז: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, בעל הבית מחזיק והתלמיד חכם הוגה בתורת ה', ומבין שניהם יתקלס השם יתברך, ויקוים בהם הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה", ואז התלמיד חכם תהיה לו אפשרות לעסוק בתורה, ובין שניהם תתקיים התורה, לכן בארון נאמר "ועשו" ארון, לשון רבים, לרמוז שכולם חייבים בתורה, ויכולים לעשות, זה בכיסו וזה בתורתו.
עולם הפוך – כבוד לעשירים ולא לתלמידי חכמים
מספרים על מורינו ורבינו הגאון הגדול רבי עזרא עטייה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף", שהיה מאיר פנים לכל אדם, ומכבד כל בריה מבריותיו של מקום, ופעמים הרבה שהיו באים לישיבה, גבירים ועשירים שהיו תומכים ומחזיקים את הישיבה בהונם ובממונם. וכמובן שהיה ראש הישיבה דואג שיעשו להם קבלת פנים ראויה, כדי להכיר טובה לאותם תמכין דאורייתא.
באחד הפעמים הזדמן אחד הגבירים לישיבה, וגם לו עשו קבלת פנים מפוארת כראוי למעמדו הרם. וכרגיל במעמד כזה, היה צורך שראשי הישיבה ידברו לכבודו של האורח, ולא תמיד ניתן לשבח באמות מידה ראויות, כי פעמים שאומרים שבחים, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם האמת. אך ראש הישיבה הקפיד לשבח שבחים, שאפשר שיתאימו לאמת הצרופה. כי השקר והחנופה היו ממנו והלאה. וגם לכבודו של אותו גביר דיברו לכבוד האורח, וכשעמד ראש הישיבה לדבר דיבר ושיבח את אותו אורח על תמיכתו בתורה וכו' וכו'. – אך בסיום הדרשה הבחינו בו כמה מן היושבים לידו כשהוא בוכה, ולא ידעו מה פשרו של בכי זה, בשעה זו?
לאחר גמר הטכס, ניגשו כמה מן התלמידים לראש הישיבה, ושאלו אותו להסביר להם מה ראה לבכות בסוף דרשתו? התרגש ראש הישיבה והסביר לתלמידיו: כשעמדתי לדבר בשבח של אותו אדם, הרהרתי בלבי; נכון הוא הדבר שיש להוקיר ולשבח את מי שמחזיק בתורה ובלומדיה, ואפילו חובה גדולה יש בזה, להכיר טובה, כי מי שאינו מכיר טובה מגונה הוא ביותר. – אך הרהרתי בלבי, איזה עולם הפוך אני רואה, וכי מי מחזיק את מי? העשיר את התלמיד חכם או התלמיד חכם את העשיר? הרי ברורה היא התשובה, כי אותם עשירים, כל רכושם וממונם זה רק בזכות לומדי התורה, שעליהם העולם עומד. והנה מי היה צריך לעשות קבלת פנים למי, העשיר לתלמידי חכמים, או התלמידי חכמים לעשיר? הרי ברור שלפי האמת, אותם העשירים היו צריכים לארגן טכס של קבלת פנים לתלמידי חכמים, מתוך הכרה ברורה, שבזכותם יש להם את מה שיש להם, הן בעוה"ז והן לעוה"ב, והם המחזיקים את העשירים ולא להיפך. – ולכן כשראיתי את המעמד, איך שהישיבה היא העושה קבלת פנים לעשיר ולא להיפך, ומעולם לא ראינו קבלת פנים מצד העשירים לכבוד ראשי הישיבה, על זה שהסכימו לקבל מהם את תרומתם למען הישיבה. לכן התרגשתי, על אובדן דרך, ולאיזה מצב הגענו, ולכן בכיתי. (כמובן שזה לא סותר, בכי הוא זה את החובה, להכיר טובה לאותם תומכי תורה).
ופעם שאל אחד העשירים את אחד החכמים: איך אתה מסביר את העובדה, שבדרך כלל, החכמים מכבדים את העשירים, ואין העשירים מכבדים את החכמים? ענה לו הרב, ההבדל הוא: שהחכמים יודעים ומכירים בחשיבות של הכסף, מה ניתן לעשות בו. לעומת זאת העשירים אינם חכמים, כדי להכיר ולהבין מהו הערך של החכמה.
