מידת הביטחון

ראש ישיבה ישב עם תלמידיו בין עצי היער והעביר להם שיעור נלהב על כוחה של מידת הביטחון. הוא הביא דוגמה: "ביטחון אמיתי הוא כשאדם יושב ביער ופתאום מתקרב אליו דב ענק, אך הוא אינו נבהל ובוטח לחלוטין בישועת השם שתבוא כהרף עין".

הרב לא הספיק לסיים את המשפט והנה מגיח מבין העצים דב ענק במשקל חצי טונה, השיניים המחודדות שלו בולטות החוצה והוא מרחרח לחפש טרף.

הרב ניתר ממקומו וטיפס על העץ הקרוב, תוך שהוא נזהר אפילו שלא לנשום בקול.

אחרי שהסתלק הדוב מהשטח, הביטו התלמידים ברב וציפו להסברים, והוא הצטדק ואמר: "יש ביטחון ויש ליתר ביטחון"…

אחד הכוחות החזקים ביותר שקיבלנו בחיים כדי לפתור את בעיותינו או כדי להקל מעלינו את החיים זה כוח הבטחון

דוד המלך בתהילים קובע קביעה "והבוטח בה' חסד יסובבנו" זו לא המלצה, זו לא עצה אלא אמירה ברורה, יהודי שבוטח בקב"ה החסד והטוב של בורא עולם מקיף אותו

אדם שיש לו בטחון בקב"ה יכול לשנות את כל חייו, האדם הוא שקובע את גורלו, תחשוב טוב יהיה טוב

נושא הבטחון בקב"ה זה נושא הכי יסודי בקשר שלנו עם הקב"ה

והשאלה איך זה עובד? וכי מה שאדם ירצה אם יבטח בקב"ה זה מה שיהיה?

אדם רוצה להרוויח בפיס אז אם יבטח בה' הוא ירוויח?

אדם לא עלינו יש לו חולה בביתו, אם יבטח בקב"ה הוא יבריא? אנחנו יכולים לחייב את הקב"ה במשהו? הוא עובד אצלנו?

שאלה נוספת: איך אפשר בכלל להיות בטוח? יש משהו בטוח בחיים שלנו? החיים מלאי תהפוכות, כל יום שומעים שמועות שונות ומשונות ה' ירחם

חוץ מיזה, הרי יש שכר ועונש אז אולי הצרה שבאה על האדם זה התיקון שלו, או עונש על מעשיו, מה זה קשור לביטחון בה'?

אדם שיש לו משפט הוא יכול להיות בטוח שיצא זכאי במשפט?

מצאנו בתורה שגם כאשר היתה הבטחה מהקב"ה זה לא היה בטוח! יעקב אבינו קיבל הבטחה מהקב"ה וְהִנֵּה אָֽנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַֽהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָֽאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶֽעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָֽךְ: ובכל זאת יעקב פחד מהמפגש שלו עם עשו, "ויירא יעקב מאוד וייצר לו". (ויירא – מלשון, איש אמו ואביו תיראו, וייצר לו – מלשון, ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. ולכן חילק את משפחתו למחנות).

למה פחד יעקב הלא הקב"ה הבטיח לו שישמור אותו?

אומר רש"י אפשר שיגרום החטא! פחד יעקב שמא יש בידו חטאים שבגללם הקב"ה לא יקיים את הבטחתו 

ליעקב הקב"ה הבטיח, לנו מי הבטיח? אז על מה הבטחון שהקב"ה יעזור לנו

אנו פותחים בנושא זה בגלל פרשת השבוע פרשת בשלח

בלב פרשת בשלח כתובה פרשת המן

פרשת המן הינה סדרת פסוקים מפרשת בשלח, המתארת את הנס הגדול שאירע במדבר: הקב"ה הוריד בכל לילה לחם מן השמים לעם ישראל.

בשולחן ערוך (א' ה') נפסק כי ראוי לומר בכל יום את פרשת המן. על כך כתב רבינו בחיי: "כל האומר פרשת המן בכל יום – מובטח לו שלא יבוא לעולם לידי חסרון מזונות". התשב"ץ כתב בשם הירושלמי: "כל האומר פרשת המן בכל יום – מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו", והוסיף התשב"ץ: 'ואני ערב', כיוון שבכך יזכור תמיד לאן עליו לפנות בבוא אליו מחסור בפרנסה. הטעם לכך הוא בדברי הט"ז: "כדי שיאמין האדם שכל מזונותיו באים בהשגחה מלעילא".

ראוי ומומלץ מאוד לומר מדי יום את פרשת המן, ואף בשבת. (אך את התפילות על הפרנסה אין לומר בשבת). עם זאת, בשם רבי מנחם מנדל מרימנוב מובא, כי סגולה מיוחדת לפרנסה לומר את פרשת המן, שניים מקרא ואחד תרגום, ביום שלישי בשבוע שקוראים בו פרשת בשלח.

מה מיוחד בקריאת פרשת המן?

ב"ספר הישר" לרבינו תם מובא כי "עיקר כל המידות טובות הוא האמונה והביטחון, היינו שיאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא המנהיג ומשגיח בכל עת ורגע ונותן לכל אחד די מחסורו ואין שום אדם יכול לנגוע במה שמוכן לחברו אפילו כמלוא נימא. ועל ידי זה יבוא לביטחון – שליבו יהיה נכון ובטוח בה', שכל מה שמוכן לו מהשם יתברך יבוא לידו ממילא בלי שום טורח ולא יבלה ימיו בטרדות והבלים להרבות הון ולהעשיר, כי הוא מאמין ומובטח שאין ביכולתו כלום, רק מה שקצוב לו מן השמים כן יהיה לא פחות ולא יותר".

רבינו בחיי מבאר מדוע הקדוש ברוך הוא הוריד לבני ישראל את המן דוקא בלילה: וכך הוא כותב: "והיו משכימים ומוצאים מזונותיהם מוכן להם בלא כל טורח, כדי ללמדם כי ההולך בדרכי ה' ימצא את מזונותיו ללא כל טרחה ויגיעה".

ה'משנה ברורה' הוסיף: 'להורות שריבוי ההשתדלות לא יועיל מאומה'. כמו שבמן, 'המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר', וסוף דבר העלה כל אחד בידו 'עומר לגולגולת' כמו שנקצב לו מן השמים. "ומזה ילמד האדם שריבוי ההשתדלות לא יתן לו ולא יוסיף לו מאומה, ולא יתרבו מזונותיו עבור זה, ולאידך אף אם לא ירבה בהשתדלות ישלים לו הבורא מזונותיו כפי הנקצב לו".

מידת הביטחון בה' היא מיסודות האמונה

יהודי נדרש לשים את מבטחו בה' ולהיות בטוח שיעמוד לימינו ויסייע לו בכל צרכיו.

מבאר החיד"א את דברי דוד המלך בתהילים: רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּי-הוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ׃ (תהילים לב י)

גם אם אדם יהיה רשע גדול, אם הוא בוטח בקב"ה, הקב"ה איתו, ומאידך יכול להיות אדם צדיק לומד תורה, שומר מצוות קלה כבחמורה ובוטח בה', אך אם הוא גם מאמין בעצמו בכוחות שלו הקב"ה מראה לו כמה הוא שווה, הקב"ה מסובב סיבות ומוכיח לו שאין בלעדיו

שורש הבעיה זה באמונה ובביטחון שלנו, אנחנו לא יודעים להעריך את הטוב ולהודות לקב"ה על כל הטובה שהוא עושה עמנו

בדור הקודם ידעו להעריך כל דבר ודבר, לא היה להם כלום והיה להם הכל, לנו יש הכל ואין לנו כלום! רק חמדה ותאווה ועוד ועוד ועוד איפוא ישנם עוד אנשים כמו האנשים ההם? אנשים של פעם על זה נאמר חבל על דאבדין ולא משתכחין

יש המפרשים את מידת הביטחון כאילו היא סוג מסויים של אופטימיות. היהודי הבוטח בה' נתפס לפי זה כאופטימיסט נצחי ששום דבר אינו מדאיג אותו; כאדם שבכל זמן ובכל מצב הוא אומר: "יהיה טוב", "ה' יעזור".

תפיסה כזאת של מידת הביטחון לא רק שאינה נכונה, אלא היא גם מסוכנת. חשוב מאוד להיזהר שלא לערבב את הביטחון בה' עם קלות-דעת וחוסר אחריות. ביטחון איננו הפקרות שאדם מפקיר את עצמו ואת בני-ביתו ואומר: "יהיה טוב". הביטחון גם איננו יכול להיות מסווה לעצלות ולהעדר יוזמה. ביטחון אמיתי בה' הוא ההיפך הגמור מזה.

מידת הביטחון היא כעין מפתח שנתן הקדוש ברוך הוא לאדם, כדי לשנות את מסלול חייו לטובה. במקום לזרום בעקבות הגורל שלו, ביכולתו ליצור גורל חיים מחדש על ידי ההסתמכות והביטחון בעזרת השם שבוא תבוא.

שורש הדברים נמצא בספרי הראשונים, שכתבו כי הביטחון בישועת השם הוא לא רק מידת חסידות או הידור מצווה לאנשים נעלים, אלא בכלל מצוות לא תעשה מפורשת מהתורה. כך שהאדם מצווה מן התורה לסמוך ולבטוח בישועת השם הקרובה והמהירה.

רבנו יונה בשערי תשובה אומר שזו מצוות עשה מהתורה, זו לא זכות שאתה יכול לומר אני לא בדרגה הזו אלא זו מצוה ממצוות התורה שנאמר: כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ – לֹא תִירָא מֵהֶם. הֻזְהַרְנוּ בָּזֶה, שֶׁאִם יִרְאֶה הָאָדָם כִּי צָרָה קְרוֹבָה, תִּהְיֶה יְשׁוּעַת הַשֵּׁם בְּלִבּוֹ וְיִבְטַח עֲלֵיהּ

יש כאן אמירה מפורשת של התורה אם אתה יוצא למלחמה ורואה את האויב עם כל מיני סוגי הנשק, עליך לבטוח בקב"ה ולא לפחד ממנו כלל וכלל

מעבר לכך, הגישה היהודית כבר אלפי שנים היא כי מידת הביטחון אינה רק לבטוח בכך ש"יהיה טוב", אלא הרבה יותר מזה: מידת הביטחון עצמה משפיעה לטובה. אדם שחי את חייו בסגנון של היתלות והסתמכות על אלוקים – החיים שלו הופכים להיות הרבה יותר חיוביים.

איך אומרים, תחשוב טוב יהיה טוב, אדם גוזר את הגורל שלו

והשאלה איך זה באמת עובד? מה, אם אני רוצה דבר מסויים אני אבטח בקב"ה וזה יתקיים? ? האם אדם יכול לבטוח בכך שבנו החולה יבריא היום – וכך יקרה?! כבר הרבה זמן שרציתי מאוד להרוויח בהגרלת הלוטו, בטחתי בקב"ה וזה לא קרה, לא הרווחתי, אז איך באמת זה עובד?

מספרים על אדם תמים ששמע שיעור תורה מרב שאמר אדם שקונה כרטיס הגרלה ומאמין שהוא ירוויח, הוא ירוויח. על סמך הדברים של הרב הלך אותו אדם וקנה כרטיס הגרלה, לצערו הוא לא הרוויח, חשב אולי קניתי את הכרטיס באיחור, הלך וקנה עוד אחד וגם אז לא הרוויח ועוד כרטיס וגם אז לא הרוויח. בא בטענות אל הרב

אמר לו הרב אתה צודק היתה איזו תקלה אבל השבוע יש הגרלה על מליון שקלים אתה תרוויח, שמח האיש ורכש  כרטיס הגרלה. לאחר מכן אמר לו הרב בא נעשה עסק, אני אתן לך כעת חצי מליון שקלים במזומן ותיתן לי את הכרטיס. חשב אותו אדם ואמר בלבו עדיף חצי מליון ביד מאשר מליון בספק והסכים.

אמר לו הרב אתה מבין למה לא תזכה בהגרלה, כי אין לך אמונה שתזכה, אם היית בטוח בזכייה איך אתה מוותר ככה על חצי מליון שקלים

על מה בכלל נשען הביטחון? כיצד אדם יכול להיות בטוח שהקב"ה יעשה לו טוב? ובכלל יש למישהו ביטחון בחיים שלו? אנו עדים לחיי היום יום שלנו מישהו בטוח במשהו? אז מה זה כל עניין הביטחון?

הקב"ה הבטיח ליעקב אבינו בחלום הסולם: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: ובכל זאת ראינו שיעקב אבינו מאוד נלחץ לפני המפגש עם עשיו. ויירא יעקב מאוד וייצר לו אומרת התורה.

מדוע פחד יעקב והלא הקב"ה הבטיח לו שישמור אותו ויגן עליו מכל רע?

חשש יעקב "שמא יגרום החטא" – אולי יש בידו אלו שהם חטאים שיגרמו שהקב"ה לא ישמור אותו. אם יעקב שהובטח מפי הגבורה לא בטוח שההבטחה תתקיים מה נאמר אנחנו? וכי מי מאיתנו יודע חשבונות שמים? אז על מה בכלל נשען הביטחון שלנו?

בראש ובראשונה עלינו לדעת כי הקב"ה אוהב אותנו!

רבים שואלים, נכון הדבר שהבוטח בה' חסד יסובבנו וגם זוכה בדברים הרבה, אבל זו דרישה גבוהה מאוד, כל היום לבטוח על הבורא יתברך, איך אפשר להגיע לדרגה נשגבה זו, חוץ מיזה, אולי לא מגיע לך? מי הבטיח לך שמה שאתה צריך יהיה לך? עברת על כל כך הרבה עבירות, אולי הקב"ה רוצה להעניש אותך?

שאלות אלו נשאלות בכל מקום שמדברים על בטחון, התשובה לכל השאלות נוכל למצא אצל הילד הקטן והמתוק במשפחה שעדיין לא עשה משהו מועיל במשך חייו, עדיין לא למד תורה, לא הביא פרנסה למשפחה, לא יצר שום דבר חשוב, ואף על פי כן, אנחנו נותנים ונותנים לו מכל הלב, בשמחה גדולה ובשפע גדול, ללא שום תמורה, וללא שום כוונה לקבל ממנו בחזרה.

הילד הקטן מרשה לעצמו לבקש ממתקים, טיולים, פינוקים ואינו חושב אולי לא מגיע לי, והסיבה לכך היא פשוטה מאוד, אבא ואימא אוהבים אותי כל כך, שאפילו אם לא מגיע לי, הם יתנו לי.

כל אחד ואחד רואה זאת בביתו. כאשר הילדים נגשים אלינו עם חיוך מקסים, אבא אני יכול לקבל מסטיק, אני יכול לקבל שקל לקנות ממתק בחנות, ומעולם לא עלה על דעתם, אולי לא מגיע להם. זאת מפני שהם יודעים כמה אבא אוהב אותם, והם סומכים על אהבה זו, שבגללה אבא ייתן להם את מבוקשם. יתירה מזאת, אנו מרגישים בליבנו שאנו רוצים לתת להם יותר ממבוקשם כדי שיהיה להם טוב, ולראות את החיוך והשמחה על פניהם בעת אכילת הממתק וכל זה למה, בגלל אהבתנו להם.

הבורא יתברך כבר קבע בתורתו "בנים אתם לה' אלוקיכם" "אהבתי אתכם אמר ה'". כדי להגיע למעלת הבוטח חייב אדם להזכיר ולשנן בכל יום את המשפט, הקב"ה אוהב אותי. עד שתיכנס בליבו משמעות הדבר.

שהבורא יתברך הוא טוב מושלם

הרמח"ל, בהקדמה לספרו "דרך השם", כתב שהבורא יתברך הוא טוב מושלם, ודרך הטוב, להיטיב, ולכן ברא הקב"ה את הברואים כדי להיטיב עימהם, כיוון שהנבראים מתביישים בטובת חינם ובלשונו נקרא "נהמה דכיסופא" פרוש לחם של בושה.

הדבר דומה לאדם שבכל יום יתן לנו אוכל בחינם, הרי שלאחר זמן כבר נתבייש ממנו. כך גם הבורא יתברך רצה שהנבראים יקבלו את הטובה בזכות, ולא ייהנו מהטובה בתורת צדקה, ולכן הביאם לעולמנו זה עם ניסיונות רבים כדי שעל-ידי שנעשה טוב ונסור מהרע נקבל שכר לנצח נצחים.

לאחר הדברים הנפלאים הללו נתאר לעצמנו אב ששולח את בנו למשימה קשה שבסופה יוכתר הבן בתואר חשוב, ודאי שכל רצונו של האב הוא שהבן יצליח. כך גם הבורא יתברך ששלח את נשמותינו לעולם הזה, כדי שנתגבר על כל המכשולים, ונעבור בהצלחה את מבחן החיים, ובודאי שהקב"ה מצפה ומייחל להצלחתנו ואם רק נאמין באהבתו הגדולה אלינו, או אז נסמוך עליו שיעזור לנו במכשלות החיים, ונבטח בו כמו שבן בוטח באביו.

וזה סוד פרשת המן! הקב"ה רצה להשריש בעם ישראל את מדת הבטחון, שידעו כי הבוטח בה' חסד יסובבנו, ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו

והשאלה על מה מבוסס הביטחון שלנו שבאמת יהיה טוב? מלבד זאת: האם הביטחון שלנו יביא לכך שכל משאלותנו יתגשמו?

יש כאן רעיון עמוק: התפיסה היהודית היא שהקב"ה מנהיג את העולם על פי מכ"ם מדה כנגד מדה, הקב"ה לא מעניש. כל אחד יוצר לעצמו את העולם שבו הוא חי, כפי שהוא מתנהג כך יתנהגו אליו.  מה שאתה נותן – זה מה שאתה מקבל. אנחנו לא מאמינים בגורל או במזל קבוע מראש שנקבע טרם בואנו לעולם, אנו מאמינים בעקרון שהאדם גוזר את הגורל של עצמו המעשים שלו גורמים לאותו שפע דומה מלמעלה.

מכאן נובעת עוצמת מידת הביטחון: כאשר אדם הגיע לרמת ביטחון אבסלוטי בכוח שלמעלה מהטבע, הוא זוכה לחיים שלמעלה מהטבע.

למשל: אדם חולה והרופא אומר שהמצב שלו קשה מאוד, אם החולה יגביה עצמו למעלה מכוחות הטבע ויאמין שהקב"ה הכל יכול, לא מוגבל בכוחות הטבע ואוהב אותו וברור שהוא יעשה לו נס – הרי הוא זוכה להמשיך על עצמו שפע כזה, שלמעלה מדרך הטבע.

ביטחון זה לא אמירה סתמית מהשפה ולחוץ שאני בוטח בה' כי אין לי מה להפסיד. ביטחון אמיתי זה עבודה עמוקה של האדם בנפשו, שעובד על עצמו להתרומם מעל מגבלות הטבע ולהרגיש ממש ובאמת שהכול אפשרי מלפניו יתברך – רק אז יזכה להנהגה כזו משמיים.

דוד המלך אומר בתהילים:

בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ: אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ: (תהילים כב. ה'-ו')   

יש לדקדק ולשאול, ראשית מה ענין הכפל הזה שכפל ההבטחה שלש פעמים רצופים בזה אחר זה, והיה מספיק לומר בך בטחו אבותינו אליך זעקו ונמלטו, ועוד למה בביטחון הראשון והשני לא אמר ולא בושו, ורק בביטחון השלישי אמר ולא בושו, ועוד למה אחר בטחון הראשון לא אמר אליך זעקו ונמלטו, ועוד איך אומר בך בטחו ולא בושו, מי זה אשר יבוש מחמת הבטחון.

ומה הבושה שיגיע לו מן הביטחון?

ואפשר לבאר, כי הנה אנחנו רואים שיש שלש מדרגות בביטחון: א' אדם שעומד בצרה, והוא בוטח בה' יתברך שיצילהו מצרתו, ומקווה שה' יעשה לו נס שיצילו מצרתו, אך אין זה בטחון אמיתי וחזק, שלעולם יש לומר, שאין הוא סומך ממש על הביטחון הזה, והוא מסתפק בדבר אולי לא יהיה לו נס ולא יהיה נושע מצרתו, ועם כל זה הוא מצייר בדעתו וחושב שיעשו לו נס. כי מה יש לו להפסיד אם יחשוב ויצייר בלבו נס ישועתו, אדרבה בזה שיש לו תקוה יהיה לו הנפשה ונחת רוח, וזה עדיף לו יותר ממה שיתייאש מן הישועה, אבל האמת, הביטחון רופף בלבבו, על כן הוא דואג ומצטער בעבור הצרה שלו.

והביטחון השני הוא, שיש לו בטחון שלם, ואינו מצטער ואינו דואג בלבבו על הצרה, אלא ברור לו שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס להצילו, ואין לו שום ספק בדבר הזה, יען כי הוא מלומד בנסים, שבאו עליו צרות כמה פעמים, ועשה לו ה' נס ונצל מהם, אך הביטחון הזה שהוא גמור ושלם אינו מודיעו לשום אדם, אלא הוא מונח וסגור בלבו דווקא, והוא כעניין האמור בגמרא: (תענית כד:) על אשת רבי חנינא בן דוסא שהייתה רגילה לחמם התנור כל ערב שבת, והייתה מניחה קוצים שמעלים עשן בתוך התנור, מפני הבושה, שכל שכנותיה אופות לחם בביתם לכבוד שבת. ועולה עשן מן התנורים שלהם בחצרותיהם, ואילו היא אין עולה עשן מביתה, כי אין לה לא אפיה ולא בשול קדרה. והייתה לה שכנה סקרנית ואמרה: אני יודעת שהאישה הזאת אין לה כלום בביתה, על מה ולמה עולה העשן מביתה של זו, אלך ואראה. הלכה ונכנסה לביתה.

אשת רבי חנינא בן דוסא, מחמת הבושה, קפצה ונכנסה לחדר אחר שהיה לה בביתה. ונעשה לה נס, שהתנור התמלא לחם והקערה שהיתה ריקנית אצל התנור נתמלאה בצק.

זו השכנה שבאה, הלכה על יד התנור שיוצא ממנו העשן, וראתה שהתנור מלא לחם, קראה לאשת רבי חנינא בן דוסא: הביאי מרדה (רחת) להוציא בה הלחם מהתנור, כי הלחם התחיל להישרף. אמרה לה אשת רבי חנינא בן דוסא, נכנסתי לחפש את המרדה להביאה, ואמרו שם בגמרא: שבאמת הלכה להביא את המרדה, מפני שמלומדת בנסים היתה.

כלומר שלא נחשוב ששיקרה חס ושלום מפני הבושה, אלא באמת כך היתה כוונתה שנכנסה לחדר לחפש על המרדה להביאה, כדי להוציא בה הלחם מן התנור. מפני שבטחה בלבה שכיון שבאה השכנה לראות, ודאי יעשה לה הקדוש ברוך הוא נס שיתמלא התנור לחם, כדי שלא תתבייש, שכבר היא מלומדת בנסים

והרי זה הבטחון השני שאמרנו שהאדם לבו חזק ושלם בביטחון, ואין לו ספק בדבר הנס, שודאי יעשה לו הקדוש ברוך הוא נס. אך כל הבטחון הזה הוא עצור בלבו שלא גלה אותו לאחרים

והבטחון השלישי הוא, שיש לו בטחון גמור ושלם שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס, ולפני שיהיה הנס יגלה הדבר לאחרים שיהיה לו נס כך וכך, וגם יעשה מעשה על סמך המונח הזה של הנס, ואינו חושש פן לא יזכה לנס, ויהיה לו בושה וכלימה במונח הזה שעשה.

והעניין הוא כמעשה שהיה שהובא בספר מסע ירושלים

על הרב הגדול מוה"ר משה גלאנטי ז"ל (רבו של הרב פרי חדש ז"ל) שהיה רב בירושלם תובב"א אחרי הרב הגאון רבי שמואל גרמיזאן ז"ל וזה לשונו:

לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, נפש המון תושבי ירושלם שחוחים מדאגה וראש כפוף וקודר מדאבון, כי כמעט עבר החורף, ועוד לא נראה אף ענן קטן ככף יד איש ברחבי פני השמים, להודיע את קול המון הגשם, שלא בלבד הוצרך הגשם לתבואה, אלא גם צריך לשתיה, ואם לא יתמלאו הבארות מן הגשם, ייאנקו בצמא האדם והבהמה יחד, וכבר הטהרו כל הבארות אשר בהם יאגרו מי המטר, ועיני כל יחלו למטר המשפיע חיים מסביב, אך ארובות השמים סגורים ומסוגרים. היהודים והישמעאלים והנוצרים פרשו כפם בתפלה, התענו בצום נפשם, והמונים המונים נסעו לקבר רחל אמנו זיע"א ואל קבר דוד המלך עליו השלום, וגם כל הגוים אל היכלי מקדשיהם, אך השמים סגורים ומסוגרים, וארובותיהם לא נפתחו, ויכלא הגשם מן הארץ.

הפחה שלח אל ראש הרבנים הרב רבי משה גלאנטי הנ"ל להפחידו בדברים האלה: כי יגרשהו עם כל היהודים מהסתפח בירושלים ובנחלת הקודש, אם לא יביא מטר עד יום שישי. כי רק באשמת היהודים סגרו השמים את רחמם, ואתם הנכם מתפארים להיות עם בחיר ה' בקראכם אותו אבינו אתה, תנו לנו מופת, והראונו כי ישמע אלוהים את תחנתכם, ואם לא, חי הנביא, כי כאשר דברתי כן אעשה. עם ישראל היו במבוכה גדולה. ראש הרבנים מוהר"ר משה גלאנטי ז"ל גזר צום שלשה ימים, ומאן הפוגות בכו והתחננו אנשים ונשים וטף לפני חומת ההיכל כתל המערבי, יומם ולילה.

ביום השלישי לקראת ערב, ציווה הרב אל כל הקהל ללכת אתו אל קבר שמעון הצדיק זיע"א להתפלל שם בעד הגשם, ושכל אחד מהם האנשים והנשים יקחו בידם מטריות וילבשו מעילי גשם ומטפחות על ראשם ונעלים של גשם, כי בחזרתם מהקבר יהיה גשם שוטף וכו'. כששמעו כן תמהו על הנבואה הזאת, כי השמש זורחת בתקפה על הארץ, יום חמסין ואין ענן אחד בשמים אפילו כפיסת יד. אך כל הקהל עשו כאשר צווה הרב, לבשו מגפיים ולקחו בידם מעילים ומטריות, והלכו אחר רבם, ויצאו מן השער הצפוני הנקרא שער שכם (באב אל עמוד), וכשעברו על יד תחנת המשטרה, ראה הקצין של המשטרה את האנשים והנשים כלם מלובשים במעילי גשם ומטריות, לא יכול להתאפק מלצחוק.

וכשספרו לו את נבואת הרב, חרה אפו של הקצין, וסטר את הרב בסטירת לחי על פניו.

המשיך הרב עם עדתו, עד שהגיעו אל עמק יהושפט, אל מצבת קבורת שמעון הצדיק, כרע הרב על ברכיו, והשתטח על ראש הקבר, וכל הקהל סביבו נשאו קולם, בכו והתחננו. ואילו הרב לחש במו פיו על המצבה אמרים אל תוך הקבר, ופתאום התנשא רוח גדול וחזק, עד שהתנועעו כל העצים שבשדה, ותכלת הרקיע התכסה אגלי מטר כבד שנפלו ממרום. אך הרב עוד המשיך ולחש בהגיגי לבו אמרים על יד הקבר, עד שירדו מטרות עז כנהר שוטף לארץ, וכל העומדים שם התכסו במטפחות ושמיכות.

באותה שעה בא קצין המשמר במרוצה והתנפל לרגלי הרב ובקש את סליחתו על שהכלים את פניו, ואחרי כן לקח אותו על זרועותיו, ונשא אותו בכל הדרך עד לביתו, ויהי ששון וגיל בירושלים מסביב, שלשת ימים ושלשה לילות לא חדל שאון עליזים, מקול צלצולים ותופים, ומחיאות כפיים בכל בית ובית. והיהודים חגגו שלושה ימים ושלשה לילות כל זמן שהגשם על הארץ. והישמעאלים והנוצרים וכל אומות העולם הודו פה אחד כי מברכת היהודים ומתפלתם באו להם ברכת הגשם, ובבושת פנים הכירו והודו, כי תפלת היהודים רצויה בעיני האלהים להיעתר בה מזעקת תפלתם. ולמחרת ביום הרביעי, בא הפחה עם פקיד המשמר אל הרב ובקשו שיסלח להם, ובקש להסתפח לברית אמונת האבות ולהיותו עבד עולם לפניו כל הימים.

הנה כל אדם יבין בדעתו כי הבטחון האמיתי הזה הוא בדרך נפלא, והוא יותר גדול וחזק מאותו הבטחון הנמצא באשת רבי חנינא בן דוסא, כי לא אמרה קודם שנעשה לה הנס, שהיא בטוחה שיעשה לה הנס כך וכך, אלא הבטחון הזה היה עצור בלבה. ואפילו אם היתה אומרת זאת לבני ביתה, אין לה חשש של בושה, אם לא יהיה הנס, ולא יתאמתו דבריה, מפני שהם מועטים, וגם היא רגילה אצלם. מה שאין כן ענין המעשה של הרב הנזכר, שהראה בפומבי חוזק הבטחון שלו בירידת המטר, ושיצטרכו למעילי, גשם ולמטריות ולמטפחות ונעלים, לכן הלביש את עדתו והצעידם כן ברחובות קריה, בעוד החמה זורחת בתוקפה על הארץ, ואין ברקיע ענן אפילו כשתי אצבעות. שהרי ודאי אם הם הולכים על הקברות לצעוק, ולא יהיו נענים, היתה נגרמת בושה וכלימה על דבר הנעלים ומעילים של גשם שלבשו בעצם השמים לטהר, על סמך שירד הגשם, והכל לשווא, לריק ולבהלה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ואחר שידע ושיער הרב ז"ל גודל הבושה שהיתה מגעת אליו ולקהילתו אם לא היה יורד הגשם, ועם כל זה, סמך על הבטחון שלו ועשה מעשה רב בפומבי במונח ברור שירד הגשם, הרי ודאי בטחון כזה הוא בטחון נפלא, יותר מביטחון השני של אשת רבי חנינא בן דוסא הנזכר.

הרי לפנינו שלש מדרגות בביטחון

הראשון כפי שאומר הפסוק: 'בך בטחו אבותינו' בטחו סתם כך, כי מה יש לאדם להפסיד אם זורק הוא לחלל סתם מילים מהשפה ולחוץ שהוא בוטח, אולי בכל זאת זה יעזור?

השני: בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ בטחון שהוא אמיתי ובלב שלם, כמו הבטחון של אשת רבי חנינא, שהיה ברור אצלה שיעשה לה הקדוש ברוך הוא נס ונכנסה לחדר להביא מרדה ולא המתינה עד שתראה הנס בעיניה שיתמלא התנור לחם, ואחר כך תכנס להביא מרדה, וזאת מפני שהיה ברור לה שיהיה לה נס, שהיתה מלומדת בנסים, שהרבה פעמים עשה לה הקדוש ברוך הוא נסים, ולכן לא היה לה ספק זה.

הבטחון השלישי שהוא בטחון שלם ונפלא, והוא החזק ביותר: בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ שעשו מעשה בפומבי על המונח של הנס, ולבשו מעילים ומטריות ולא חששו לבושה שמא לא יעשה להם הנס ויתביישו אחר כך מאד, ועל זה אמר "אליך זעקו ונמלטו", בך בטחו ולא בושו פן לא יהיו נענים ויהיו לשחוק בעיני כל אדם. (עוד יוסף חי)

כעת מובן כיצד אדם יכול להיות בטוח לזכות: הביטחון הוא מסלול נפרד עבור אלו שלא מגיע להם. שכן זה עצמו שהוא מרים את עצמו לתודעת ביטחון, גורר יחס זהה מאלוקים והוא זוכה לטוב הנראה והנגלה, גם אם לפי מאזן הזכויות והחובות שלו לא מגיע לו. צריך לבטוח בקדוש ברוך הוא בכל מצב, והביטחון עצמו הוא זה שיגרום לו להיות ראוי לשפע נסי מלמעלה.

ביטחון בקב"ה עובד במידה כנגד מידה, הבוטח בה' חסד יסובבנו, אם וכאשר יהודי מבטל את הטבע לגמרי ומאמין באמונה שלימה אמיתית כי אין עוד מלבדו, אז גם אם לא מגיע לו, הקב"ה בכל זאת יעשה לו נס, מה שאתה נותן את זה תקבל, האדם הוא הקובע את גורלו וזה לא משנה מה המזל או התיקון שלך בעולם, יהודי שבוטח בקב"ה בצורה אבסולוטית הקב"ה מחזיר לו באותה מטבע.

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה