יצאתי לרחובה של עיר ושאלתי עוברים ושבים מה זה ט"ו בשבט?
קיבלתי כל מיני תשובות, יש מי שאמר זה חג לאילנות, ויש שאמר בט"ו בשבט אוכלים פירות יבשים, ויש מי שאמר בט"ו בשבט השקדיה פורחת וכן על זה הדרך….
תורתנו הקדושה בספר דברים (פרק כ פסוק יט) כותבת: כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:
התורה השוותה את האדם לעץ השדה שנאמר: "כי האדם עץ השדה" והתורה עצמה נקראת עץ חיים שנאמר: "עץ חיים היא".. כל אדם הוא בבחינת עץ, ולכל אדם יש את האפשרות להיות עץ סרק או עץ נותן פירות. כמו כן עלינו לדעת, אדם שיש לו עץ נותן פרי חל איסור מוחלט לעקור אותו, עקירת העץ מהווה סכנה לחייו של האדם.
חז"ל בכמה וכמה מקומות השוו את האדם לעץ השדה, הן בגידולו והן בפירותיו – כמובא במסכת תענית דף ה: "רב נחמן ורב יצחק היו יושבים בסעודה וכו' בעת שנפרדו אמר לו רב נחמן לרב יצחק: "יברך אותנו מר!" אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה מהלך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין, וצילו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצילו. כשביקש לילך אמר לו: אילן אילן במה אברכך? אם אומר שיהיו פרותיך מתוקין – הרי פרותיך מתוקין! שיהיה צילך נאה – הרי צילך נאה! שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך!. אלא, יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך!
אף אתה במה אברכך – אם בתורה – הרי יש לך תורה! ואם בעושר – הרי יש לך עושר! אם בבנים – הרי יש לך בנים! אלא יהי רצון שיהיו כל צאצאי מעיך – כמותך.
ט"ו בשבט יום מיוחד הוא
ננסה לראות מה המסר הרוחני שמסתתר אחרי יום מיוחד זה.
ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. מועד מוזר משהו לחוג בו את חגם: בשלהי החורף, ענפיהם מושלי שלכת, הפירות עוד לא חנטו. בקושי מצאו את השקדיה הפורחת, לרפואה. במצב זה באים אנו לשמוח בשמחתם של האילנות העגמומיים. לברכם בברכת חג…
התמיהה במקומה, השאלה טובה. והתשובה היא: דוקא משום כך, לכן ולפיכך!
נסביר את הדברים – אך מאליו יובן שאין כוונתנו לעצים, אין אנו מדברים אל העצים ואל האבנים, אלא דרכם מנסים אנו להפיק לקח עבורנו, לעצמינו!
חז"ל מלמדים אותנו כמה נקודות וננסה להתבונן ולחשוב על המשוואה בין האדם לעץ השדה ומה ניתן ללמוד בין האדם לעץ השדה על הרעיון הנפלא שמסתתר בתוך העץ הזה עץ החיים שנמצא גם באישיותו של האדם.
נקודה ראשונה היא המשוואה בין האדם לעץ השדה, וזו המשוואה החשובה ביותר זאת מלמדים אותנו חז"ל במסכת אבות: (ג' יז')
כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:
חז"ל מדמים את חכמת האדם לענפים ואת מעשיו לשורשים ולכן מי שיש בו חכמה מרובה אך מעשיו דלים הם, דומה הוא לאילן שבו ענפים רבים אך שורשיו מועטין, ולכן כל רוח מצויה יכולה היא לעקור אותו ולהפוך אותו על פניו.
אך מי שבו מעשים מרובים מחוכמתו דומה הוא לאילן שענפיו מועטין אך שורשיו מרובים הם ולכן אף אם יבואו כל הרוחות שבעולם ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו.
פירות העץ והאדמה מסמלים ומייצגים את המושג שנקרא מעשים
ומכאן נלמד את הכלל "אמור מעט ועשה הרבה" עם ישראל התאפיין ביחודיותו במעמד הר סיני כאשר הקדימו "נעשה לנשמע"! הכל נמדד במעשים ולא בדיבורים. עוד מעשה חסד, עוד נתינה, עוד מצוה, עוד כיבוד הורים, עוד כיבוד הזולת וכן הלאה והלאה.. אשר על כן בט"ו בשבט כאשר יושבים אנו ליד שולחן ערוך ומלא בפירות נדע שכל פרי ופרי מייצג את המושג שנקרא מעשים. ולכן אם נרצה שיהיה לנו המשך טוב זה תלוי בנו כמה מעשים טובים נעשה, ולכן בנים טובים, פירות טובים הרי שזה תלוי מאוד במעשינו שיהיו מרובים וטובים.
משוואה נוספת בין האדם לעץ השדה: ידוע שיש שלושה סוגי פירות.
סוג הראשון זהו הפרי הנאכל כמות שהוא דוגמת התאנה.
סוג השני הלא הוא הפרי שיש קליפה חיצונית ורק תוכו נאכל דוגמת התפוז.
וסוג השלישי הוא הפרי שיש בתוכו את הגרעין ורק החלק החיצוני שבו הוא הנאכל.
כך גם בעם ישראל, יש אדם שהוא דוגמת פרי התאנה הנאכלת כולה, שפנימיותו וחיצוניותו טובים וראויים למאכל.
יש אדם שפנימיותו חיובית אך עטוף הוא בקליפה חיצונית שאותה יש להסיר כדי לגלות את הטוב הפנימי שבו.
ויש סוג אדם נוסף שמבחוץ נראה הוא טוב ויפה אך בתוך תוכו פנימה יש איזה שהוא גרעין שצריך להסיר או לתקן אותו.
מהפירות הללו נלמד לנפש האדם, כאשר מביטים אנו בפירות הללו צריך הדבר לעורר אותנו ולבדוק לאיזה מהם שייכים אנו? האדם צריך שיהא תוכו כברו, פיו ולבו שווים, ושלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. אדם צריך להיות צלול, ישר, הגון ואמיתי..
מסר נוסף ולימוד מיוחד שהאדם צריך עוד ללמוד מהעץ! לכשנביט בעץ נלמד כיצד נוכל לחיות את חיינו בצורה נכונה.
שלושה חלקים עיקריים בעץ שמהווים למעשה שלשה מסרים לאדם.
החלק הראשון הוא ה'שורשים'
השורשים הם למעשה שמחזיקים את העץ ודוקא הם נסתרים, חבויים, לא נראים. ללמדך שאצל כל אדם באשר הוא חבוי אצלו במקום נסתר, במקום שלא נראה כלפי חוץ, הלא הוא לב האדם, שם חבויים להם שורשים עמוקים נפלאים והם הנקראים 'אמונה'! אמונת האדם באלוקיו, זו היא האמונה הנותנת בנו את הכח לשרוד בעולמנו זה למרות כל הגלים העוברים עלינו. אמונה זו היא השורש!
אמונה אינה מספקת! כשם שהשורש לכשעצמו חשוב הוא וטוב, אך לבד אינו מספיק ולכן מצמיח הוא את הגזע. הגזע חי הוא ואינו מפסיק לצמוח, רואים אנו עץ, אילן. אקליפטוס, למשל. עץ עבות, מתנשא לגבהים, מכוסה עלווה – ונראה כאילו קפא במצבו, עומד כך שנה ועוד שנה, נעשה חלק מהנוף, כהר וכבקעה. אילו יכולים היינו לשאול את פיו, היה מספר על חיים חדגוניים, על מחזור אין סופי של שקיעה וזריחה ועונות השנה וחוזר חלילה. אבל כאשר יבוא יומו ויכרתוהו – יתגלה ממצא מאלף: בגדם הגזע ייראו טבעות טבעות, ולפיהן ניתן יהיה לדעת את גילו בדיוק נמרץ: כל טבעת – שנה! ניתן יהיה אף לראות איזו שנה גשומה היתה ומבורכת, וטבעתה רחבה ובהירה, ואיזו שנה היתה שחונה ודלה וטבעתה צמוקה וכהה. ביבשת אמריקה יש עצי ענק שגילם אלפי שנים, אך לא נמצא בכל העולם אפילו עץ אחד שגילו יותר מחמשת אלפי שנים. נמצאו עצים מהתקופה שלפני המבול – ושנת המבול ניכרת היטב בטבעת אותה שנה, טבעת דקיקה ושחורה משחור! אם נהרהר במשמעות הטבעות נבין, כי אותו עץ שנדמה היה לנו – ואולי גם לו – שקופא הוא ומאובן, גדל למעשה והתפתח, ברב או במעט, בכל מחזור שנה!
אם כן צמיחתו הקבועה של הגזע שלבסוף מצמיחה ענפים, מהווה עבור האדם מסר לצמיחה רוחנית יום יומית על ידי התורה והמצוות שניתנו לנו מפי הגבורה, כך הולך לו האדם מוסיף וצומח ללא מעצורים.
העץ בעל השורשים שמסמלים הם את האמונה, הצמיח ענפים המסמלים את צמיחתו של האדם, ואין הוא מסתפק בצמיחתו האישית בלבד, אלא מצמיח הוא גם לאחרים, מצמיח הוא את הפירות, וכך למעשה מפיקים ממנו הנאה כל העולם.
האדם אשר בתוכו חבויה האמונה בקדוש ברוך הוא, בכח אמונה זו הוא גדל וצומח עד אשר אינו מסתפק באמונה זו עבורו בלבד אלא מפיץ אותה לאחרים דוגמת אותם פירות מתוקים שמוציא העץ.
ומהיכן נבטו וצמחו כל אלה? השורשים, הענפים והפירות?
הכל הכל התחיל מזרעון קטנטן!
זרע קטן זה יכל להיזרק לאשפתות וממילא לא היה יוצא ממנו כלום, אבל בכל זאת היה מישהו שלקח את הזרע הקטנטן הזה וזרע אותו באדמה, טיפל בו והשקיע בו עד אשר נבט, צמח וגדל ונהיה לעץ עושה פרי וכל זאת בזכות האמונה שזרע זה יכול להפיק תועלת לעולם.
פעמים שהאדם חושב לעצמו, זרע קטנטן שכמוני, מה אני, מי אני, אין בי כישרונות, אין בי יכולות, מה אני כבר יכול לתרום לחברה? לעולם? בא יום גדול וקדוש זה שנקרא ט"ו בשבט ומלמד אותנו, גם אם הזרע נראה כל כך קטנטן דע לך אם רק תשקיע בו מתוך אמונה שזרע זה יכול להצמיח שורשים, גזע, ענפים ואפילו פירות טובים ומתוקים שהעולם יכולים ליהנות ממנו, כך גם אתה האדם, דע לך, כי האדם עץ השדה, אם תשקיע בעצמך, תשקיע בילדיך, גם אם נראים הם כזרע קטנטן, עם קצת שימת לב, קצת השקעה יכולים הם להצמיח שורשים, גזע, ענפים, ואפילו פירות מתוקים שכל העולם יוכלו ליהנות מהם.
ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, יום שמחה הוא אף לנו, "כי האדם עץ השדה". עורכים אנו שולחן ומודים לבוראנו על העץ ועל פרי העץ.
ואמנם, עיקרון זה של המשלת האדם לעץ השדה תקף שבעתיים בדורנו, ומעורר הרהורים נוגים של חשבון נפש נוקב. בדור הטכנולוגיה הפך הגידול למדע. מזרזים את התנובה באמצעים מלאכותיים, מדשנים ומרססים ומה לא. ומכל אלו, כלום משיגים פירות עסיסיים יותר, טעימים יותר, מבריאים יותר? והתשובה חד משמעית, מוסכמת על הכל: זה לא זה. לא הטעם, לא הניחוח, ולא הבריאות. הדגש הוא על כמות, על צורה, על חיי מדף, על ריווחי שיווק. והאיכות, העסיסיות, הטיב – נזנחו ונשכחו… איפה העגבניות של פעם, איפה האבטיח העסיסי, המישמש הענק והבשל. איפה התפוז האמיתי, האגס הטעים…
אך מה לנו כי נלין על הפירות – "כי האדם עץ השדה". אנו עצמנו הפכנו לקצרי רוח, לתאבי הישגיות, למתוכנתים. איפה העסיסיות של בני דור אבותינו, שאר הרוח, חכמת החיים הפיקחית והסבלנית. איפה האיכות והטיב…
יש כיום תנועה של חזרה לגידול הטבעי. כדאי ליישם זאת גם על בני האדם. לחזור לשורשים, למקור. "כי האדם עץ השדה"…
זאת ועוד, ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, מביא עימו הרהורים על העץ ופריו, ועל ההקבלה בין האדם לעץ השדה. מפורסמת היא צוואתו הנרגשת של מרן ה"חתם סופר" זצ"ל בה הביע ייחול ותקווה "שלא ייבש המעיין ולא ייקצץ האילן". עיון בדברי קדשו מגלה טפח מעמקותם: אם קוצצים את האילן, גודעים אותו פיזית. היה – ואיננו. אבל אם מייבשים את המעיין, ממשיך האילן להתנשא לגבהים – אך יבש הוא, עליו קמלים ופירות לא יניב…
גם לאדם אורבות שתי סכנות אלו, וגם לאומה: סכנת הכחדה פיזית, צרות ומועקות רחמנא ליצלן – וסכנת ייבוש רוחני. מניעת מים, ו"אין מים אלא תורה".
כשנתבונן במצבינו, הן נתחלחל: מוקפים אנו אויבים ושונאים, הזוממים לאבדנו ולהכריתנו, היה לא תהיה. אך לא פחות מכך, זוממים אויבים מבית לייבש את המעיין, לנתק ממורשת ומדרכי אבות, לקרוע מאמונה זכה וברה. ומי יודע, אם אין מיעוט מי הגשמים תשובה ותגובה שמיימית למיעוט מי התורה ומבועי האמונה!…
מיעוט המים – ואיכות המים. נקודה למחשבה.
