השמחה – מאין תימצא?

אל חדר הרופא נכנס אדם מדוכא ומר נפש. "דוקטור", בכה האיש, "סובל אני מעצבות גדולה מאוד, שרוי אני בדיכאון נפשי עמוק, ואין ביכולתי לשמוח בשום דבר. חיי אינם חיים, רוצה אני כי תתן לי עצה או תרופה כדי לצאת מדיכאוני הקשה".

"עצה מצויינת לי אליך", ענה הרופא, "בעיר הסמוכה ישנו בדרן, העורך מופעי בידור מיוחדים במינם. גם האדם הקשוח והעצוב ביותר, ההולך למופעים אלו, אינו יכול שלא לצחוק ולשמוח. עצתי לך אם כן שתלך למספר מופעים כאלו, וכך בודאי תצליח להכניס ללבך הדווי אור ושמחה".

"עצתך היתה יכולה להיות נפלאה", שח האיש בעוגמת נפש, "אלא שישנה בעיה אחת: אותו בדרן אינו אלא… אני בעצמי".

האושר, השמחה – הם משאת נפשו של כל אדם עלי אדמות. בכל פעולותינו אנו רוצים ושואפים להגיע למטרה נכספת זו. אך כיצד?

מספרים על ר' אייזיק

שפעם חלם חלום, כי בעיר הבירה ברלין מתחת לגשר ישנו מטמון גדול. כאשר חזר חלום זה שוב ושוב, החליט ר' אייזיק לנסות את מזלו. הוא נסע לעיר הבירה, והתחיל לחפש את האוצר מתחת לגשר. השומר הניצב במקום, אשר ראה אדם המתנהג כמרגל, ניגש אליו ושאלו לפשר חיפושיו. ר' אייזיק ניסה להתחמק, אך השומר לא הרפה. לבסוף בלית ברירה סיפר לו את דבר החלום. למשמע החלום פרץ השומר בצחוק גדול, ואמר: "האם גם אתה מאלו שמאמינים בחלומות? הנה גם אני חלמתי חלום, כי בעיירה הסמוכה מתגורר יהודי בשם אייזיק, אשר מתחת לתנור ביתו ישנו אוצר גדול. האם חושב אתה כי בשל חלום טפשי זה אטריח את עצמי ללכת לביתו של היהודי?!" אך שמע ר' אייזיק את דברי השומר, מיהר מיד לביתו והתחיל לחפור מתחת לתנור. אכן לאחר חפירה קלה מצא מטמון גדול והתעשר עושר רב.

פעמים רבות מחפשים אנו אחר אוצרות שמחה נעלמים, מחפשים אנו אותם בכל מקום אפשרי: במסיבות, בקניות, בבתי מלון ועוד ועוד, אך עלינו לדעת כי אוצר השמחה האמיתי, נמצא דווקא אצלנו פנימה!

שמחה חיצונית דומה לשמחתו של השיכור, שכאשר יפוג טעם היין, תפוג גם השמחה. שמחה זו היא בעצם בריחת האדם מעצמו. לעומת זאת שמחה אמיתית נובעת מהתרכזות האדם בעצמו.

יום פורים, יום שמחה, עומד לפנינו. רוצים אנו להרבות בשמחה, כמצות היום. אך עלינו לזכור, כי השמחה לא תושג מתוך הוללות, מתוך פריצת גדרות, ליצנות, לשון הרע והפקרות. "שמחה" שכזו מותירה אחריה טעם מריר מאוד.

"עבדו את ה' בשמחה" – אותיות מחשבה.

רק מתוך מחשבה נצליח בעז"ה לשמוח באמת. נשתדל שתהא שמחתנו שמחה יהודית של מצוה. נחשוב על כל אותם אנשים, אשר המשלוח מנות שנשלח להם, יוסיף להם אור ושמחה. ימי הפורים הם גם הזדמנות פז עבורנו לשפר יחסים מתוחים עם שכנים ומכרים על ידי משלוח מנות מחויך. כדאי לחשוב גם על זה. נחשוב על הזכות שנפלה בחלקנו לקיים את מצוות היום, ונשתדל לקיימם בשמחה. עם מעט השקעה של מחשבה נוכל בעזרת ה' לשמוח ולשמח, ולקיים בהידור את מצוות היום.

הנה לנו דוגמאות מן המקורות לשמחה אמיתית, הנובעת מפנימיות הנפש:

איזהו עשיר? – השמח בחלקו!"

אדם היודע לשמוח במה שיש לו – הנו אדם מאושר. כתוב: "השמחה – מאין תמצא?" –  בסימן שאלה, אך ניתן לקרוא זאת גם בסימן קריאה: "השמחה – מאין תמצא!" – אדם הרוצה למצוא את השמחה באמת, יכול לשמוח מכלום, מאין! וזאת אם רק ישכיל למצוא את נקודות האור והיופי שבחייו.

מסופר על רבי אריה לוין זצ"ל שהיה חי לפני כחמישים שנה, בדירה עלובה ובדוחק רב. כאשר ראיין אותו עיתונאי ושאלו: "רבי אריה, יאמר נא, האם טוב ונוח לו כאן? כלום אין התקרה דולפת בחורף? והמיטה אינה קשה? ודלתות הארון גם כן נפתחות בקושי…?

הניח רבי אריה את ידו על כתף העיתונאי ואמר: ישמע נא! פעם נדברתי עם רעייתי ע"ה, כי תמיד נחיה ממה שיש לנו! וברוך ה' מה חסר לי? החדר גבוה ממני ואינני צריך להתכופף כדי להכנס. מים יש לי, וגם חשמל, ובאמת שאני חי היום, איך אומרים? ממש כמו לורד!

מה שקובע את מידת האושר והשמחה של האדם, אינו מה שיש לו, אלא צורת ההתייחסות שלו למה שיש לו, כמו שאומר הפתגם: "מיהו האדם שיש לו כל מה שהוא רוצה? מי שרוצה את מה שיש לו!".

מעשה נודע מסופר על הבעל שם טוב הקדוש

שפגש את חייקל, שואב המים של העיירה, שהתהלך לו בסמטאות עם האסל והדליים הכבדים על כתפיו, ושאלו: "מה שלומך ר' חייקל?", "אוי!" נאנח ר' חייקל כשהוא מוריד את האסל מעל כתפיו, ומוחה את הזיעה הניגרת על מצחו, "קשה לי מאוד, אני כבר לא צעיר, ונגזר עלי להיסחב עם דליי מים כבדים, לטפס עד קומות גבוהות ובשכר זה כמה אני מקבל? בקושי כמה פרוטות עלובות, כמה מר הוא גורלי!".

למחרת שוב פגש בו ושאלו: "מה שלומך היום, ר' חייקל?", "הו, ב"ה!" חייך ר' חייקל, "למרות שאינני צעיר אני עדיין מצליח לשאת את האסל והדליים הכבדים, ומטפס עד לקומות גבוהות. אומנם אינני מרוויח מעבר לכמה פרוטות אך בכל זאת אני מתפרנס בכוחות עצמי ואיני נופל לטורח על זולתי, כמה שפר חלקי…"

כששמע זאת הבעש"ט אמר: "עתה התישבה לי הסתירה בין מה שאמרו חז"ל "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה", ומצד שני אמרו "אדם נידון בכל יום" – הכיצד? אומנם מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה לכל השנה, אך בכל יום אדם קובע מחדש כיצד להתייחס אל הדברים, בקושי או בקלות.

מספרים שפעם שאל ר' שמעלקא מניקלשבורג את רבו: איך אפשר לקיים את דברי חז"ל: "חייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה, בשמחה"? וכי אפשר לאדם לשמוח בדברים הרעים שקורים לו, באותה מידה שהוא שמח בדברים הטובים?

השיב לו הרב, תלך לבית המדרש, ותמצא שם את תלמידי רבי זושא מאניפולי, והוא יסביר לך את דברי חז"ל, שכן רבי זושא הוא עני מרוד, ומצבו בכי רע ודחוק מאוד. אותו מתאים לשאול שאלה זו.

הלך ר' שמעלקא אל רבי זושא ושטח לפניו את שאלתו. תמה רבי זושא ואמר: אינני מבין מדוע שלח אותך רבנו אלי?! שאלה כזו מתאים היה לשאול אדם שעבר צרות ורעות בחיים שלו, אבל אני – יש לי ברוך ה' כל טוב מיום היוולדי ועד עתה, ומנין אוכל לדעת כיצד מברכים על הרעה?! הרי לא עבר עלי שום דבר רע?!

שמע ר' שמעלקא את התשובה, והבין כי לא לחינם שלח אותו רבו לרבי זושא. יהודי צריך להיות תמיד בשמחה כזו, שאף אם הוא מגיע למצב רע, הוא לא מרגיש כלל שזה רע, אלא מביט תמיד אך ורק על הטובות הרבות עד אינסוף שעוטף בהן אותו ה' יתברך.

"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב".

מקור בלתי נדלה של שמחה עבור היהודי הוא קיום המצוות. שמחה של מצוה היא שמחה בעלת עוצמה גדולה כל כך, אשר רק כאשר חווים אותה מבינים את עוצמתה ועומקה. התגברות פנימית, עשיית מצוה לשם שמים, ואולי גם מתוך קושי – אלו מותירים אחריהם שובל ארוך של טוהר רוגע ושמחה.

"נגילה ונשמחה בישועתך".

האמונה והבטחון בה' יתברך מהווים אף הם מקור אמיתי של שמחה. וזכור כי:

המאמין בה' בלב שלם, אין בחייו דאגה כלל וכלל, כי הוא יודע שהכל נעשה לטובתו ולתועלתו האמיתית. גם אם עדין לא הגענו אל הבטחון השלם, ואל אי הדאגה המוחלטת, הרי שכל התחזקות באמונה ובטחון, משרה עלינו יותר שלוה ושמחה.

כותב רבנו בחיי (תחילת פרק א משער הביטחון): "מהות הביטחון הוא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שעושה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו".

ובספר 'אור לציון – מוסר' באר, כי הנה מצות הביטחון מנה אותה רבנו בחיי זצ"ל בין המצוות הקשורות ללב, להורות שעיקר המצוה היא בלב, שאם יאמר אדם בפיו, אני בוטח בה', אבל בלבו איננו מרגיש זאת, הרי לא קיים את המצוה, אבל אם בלבו בוטח בודאי קיים את המצוה, ואמנם טוב שיבטא זאת בפה מלא. וצריך לדעת ולהאמין שאין הסיבה גורמת לאשר נעשה, אלא הקב"ה הוא המסובב וגורם שתהיה הסיבה שעל ידה נעשה הדבר, לכן חלילה לתלות דבר מהנעשה בעולם, באיזו סיבה כל שהיא.

לדוגמא:

בעל חנות שעשה סיכום שבועי או חדשי ונוכח לדעת שרווחיו מועטים היו, לא יתלה זאת בסיבה מפני שחברו בחנות הסמוכה הכריז על מכירת חיסול ובזה משך את כל הקונים אליו, וכן כל כיוצא בזה, כי אלה מחשבות הבל וריק. אלא הכל נעשה בהשגחה עליונה ומדוקדקת. ומכלל זה לומדים גם שלא לבטוח בשום גורם בעולם שהוא יעשה, שהוא יעזור ויפעל, אלא יתלה בטחונו אך ורק בבורא יתברך, וכל שכן שלא להחניף לאף אדם כדי להשיג על ידו דבר כל שהוא, שהרי זה כבוטח באדם חלילה.

ובאמת שכל הגורמים בעולם, הם רק שלוחיו של הקב"ה. נמצא שכשהוא בוטח בגורם כל שהוא, הרי בטחונו באמצעי ולא בעיקר, וזה כאדם שנחוצה לו דירה למגורים ודואג כיצד ישיג כסף לקניית הדירה, בודאי שטעות היא בידו, כי הוא צריך לבטוח בהקב"ה שימציא לו דירה בדרך הטובה לפניו יתברך, אבל לא ידאג על הכסף. ועל אף שצריך לעשות השתדלות להשגת מבוקשיו, גבול ההשתדלות נמדד לפי דרגת האדם. ואין צריך לומר שאין לעשות חריצות יתירה המהווה חוסר בטחון. וגם ישתדל ככל האפשר להעסיק רק את גופו ולא את ראשו, כי לראש נודעת חשיבות עליונה, וצריך לנצלו רק לתורה וליראה, ולא תעזור חריצות ומחשבות יתרות להשגת מבוקשיו, כי רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום.

אדם הרוצה להיות מאושר יחקוק על לבו את שבעת עמודי היסוד שידיעתם והפנמתם מביאה לידי ביטחון. (ע"פ רבנו החיי בספרו חובת הלבבות, שער הביטחון).

• שהקדוש ברוך הוא אוהב את כל אחד ומרחם על כל בריותיו, ומוכן הוא למלא את כל משאלותיו.
• דואג ומשגיח בקפדנות על כל צרכיו.
• הקדוש ברוך הוא חזק וכל יכול ובעל הכוחות כולם.
• יודע באופן יסודי את טובתו של כל אחד.
• מנהיגו היחיד של האדם מתחילת בריאתו ועד יום מותו.
• אף אחד לא יכול להזיק לי, ולא להיטיב לי אלא רק ברצונו יתברך.
• מידת טובו ונדיבותו של ה' יתברך, היא רבה מאוד לכל אחד.

"ושמחתים בבית תפילתי".

כמה מאושר הוא היהודי אשר יש לו "קו פתוח" אל בורא עולם, לפנות אליו בתפילה בכל מקום, בכל מצב ובכל זמן, כמו שנאמר בתורה, "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:" (דברים פרק ד פסוק ז).

עגלון אחד נסע בעגלתו מעיר לעיר. בדרך ראה עני מסכן העושה את דרכו ברגל, כשעל שכמו תרמיל כבד. נכמרו רחמי העגלון, הוא עצר את העגלה והזמין את העני לעלות אליה. אורו עיניו של ההלך המסכן. הוא עלה על העגלה והתרווח על המושב, אלא שאת התרמיל לא הוריד משכמו.

"מדוע לא תסיר מעליך את התרמיל?" שאל העגלון הרחמן.

"אהה", נאנח העני, "אתה באמת נדיב לב, אך לא נעים לי להטריח אותך יותר מדי. די לי בזאת שהכבדתי על העגלה בכובד גופי, אינני רוצה להכביד גם על ידי הנחת התרמיל!"…

ומה נאמר אנחנו? גם אנחנו לפעמים מרגישים לא נעים להטריח את הקב"ה בבקשות קטנות ופעוטות ערך.. "נפקיד את הבעיות הגדולות ביד הקב"ה", אנו אומרים לעצמנו, "אך עם הבעיות הקטנות והיומיומיות, ננסה להסתדר לבד".

האמנם?!

מסופר על אחד ממקורביו של החזון איש זצ"ל

שהגיע יום אחד לבית רבו, ושמע מפיו את הדברים הבאים: "לפעמים רואים אנו אדם שומר תורה ומצוות ופתאום ביום בהיר אחד הוא פורק מעליו את העול. לכולם נדמה שמפנה זה חל בפתאומיות, אך למעשה, ההידרדרות הפנימית החלה בודאי זמן רב קודם לכן, האמונה בתוך ליבו נחלשה כבר מזמן" כך סיים ה"חזון איש" את דבריו. כאשר יצא הבחור בדרכו חזרה לירושלים, טרוד היה מאוד במחשבתו, הוא שאל את עצמו שוב ושוב: מדוע ה"חזון איש" אמר לי דברי תוכחה קשים כל כך? איזה פגם מצא בי? כשהגיע לירושלים פגש את חברו וסיפר לו את כל הענין, הדברים נראו תמוהים גם בעיני החבר, והוא יעץ לו לשוב לבני ברק, אל ביתו של ה"חזון איש" ולבקש הסבר על הדברים. הבחור אכן כך עשה.

למחרת נסע שוב אל ה"חזון איש" ושאלו לפשר הדברים. ה"חזון איש" קידם את פניו בחיוך ואמר לו: "אמונה היא מהדברים הצריכים חיזוק תמידי. אם אין אדם מחזק את אמונתו, היא הולכת ונחלשת. אדם צריך לחוש את הקב"ה יום-יום!

וכיצד מגיעים לאמונה חושית? – כל דבר שהנך זקוק לו, בקש אותו מהקב"ה. אם דרושות לך נעליים חדשות, עמוד בפינת החדר ותאמר: רבונו של עולם, המצא נא לי כסף כדי לקנות נעלים חדשות, וכך בכל דבר ודבר. על ידי זה תרגיל את עצמך להכיר ולהרגיש שה' יתברך הוא הנותן לך את הכל. כך רוכשים אמונה חושית"! סיים ה"חזון איש".

באפשרותנו לפנות אל אבא שלנו שבשמים בכל עת ובכל שעה, הוא תמיד זמין, אף פעם לא "תפוס" אצלו, וגם אין אצלו "שיחה ממתינה", לא "תא קולי", ולא "מזכירה", הקב"ה מתאווה לתפילותינו. על ידי שנתפלל אליו תמיד, נחוש תחושת תלות בה' יתברך "כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי", נטיל על הקב"ה את כל "כובד" בעיותינו הגדולות והקטנות, והוא כבר ידע כיצד לטפל.

ויש לדעת, כי בכל מצב יש לפנות אל אבא שלנו שבשמים, אף אם נראה שבמצב שבו אנו נמצאים, לא יוכל להינתן שום פתרון שבעולם, בכל זאת יודעים אנו שאנו בוטחים לא בבשר ודם שהוא מוגבל, אלא בה' יתברך בורא העולם שבודאי הוא הכל יכול, ואין מה שיכול לעצור בעדו. וכבר ראינו בנביא (מלכים א פרק כב. דברי הימים ב פרק יח) על אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה שנלחמו עם מלך ארם, וציוה מלך ארם לחייליו שלא להרוג שום אדם אלא את מלך ישראל בלבד. ומלך ישראל התחפש ולבש בגדים פשוטים מחמת פחדו שמא יכירוהו, אבל יהושפט מלך יהודה לבש בגדי מלכות,

והחיילים חשבו שמלך יהודה הוא מלך ישראל והגיעו אליו והניחו עליו את החרב להורגו, ואז זעק אל הקב"ה, ומיד הסית הקב"ה את חיילי ארם ממנו ולא הרגוהו, ככתוב בנביא (מלכים א. כב. לא'–לג': וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ: וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט וְהֵמָּה אָמְרוּ אַךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּסֻרוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט: וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב כִּי לֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּשׁוּבוּ מֵאַחֲרָיו:

ואמרו במדרש ילקוט שמעוני (מלכים סימן רכב): "ויזעק יהושפט וה' עזרו" – מלמד שלא היה חסר כי אם להתיז את ראשו, וזה שאומר הפסוק (דברים ד ז): "כה' אלהינו בכל קראנו אליו". אמר רבי יודן, אדם בשר ודם שיש לו אדון – אם הגיע לו עת צרה, אינו נכנס אצלו פתאום, אלא קורא לבן ביתו ואומר לו, תאמר לאדון שפלוני רוצה לדבר עמו, אבל אצל הקב"ה אינו כן, אלא אם הגיע לאדם צרה, לא יקרא לא למיכאל ולא לגבריאל אלא יקראני ואענהו, וכן הוא אומר (יואל ג. ה') "כל אשר יקרא בשם ה', ימלט". ע"כ.

ומיהושפט מלך יהודה, למד גם כן נכדו חזקיהו המלך, שבשעה שהיה חולה מאוד, שלח אליו הקב"ה את ישעיהו הנביא שיאמר לו שנגזרה עליו הגזירה שימות, אך חזקיהו לא התייאש כלל, ועמד בתפלה ובתחנונים לבורא עולם, וקיבל הקב"ה את תפלתו. כמסופר בנביא (מלכים ב. כ. א'-ו'):

בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה: וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה לֵאמֹר: אָנָּה יְהוָה זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל: וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא (העיר) חָצֵר הַתִּיכֹנָה וּדְבַר יְהוָה הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר: שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית יְהוָה: וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי:

ואמרו חז"ל בגמרא מסכת ברכות (דף ט ע"א) שמה שאמר לו ישעיה הנביא, כי מת אתה ולא תחיה, היינו מת אתה בעולם הזה ולא תחיה גם לעולם הבא, כלומר שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. שאל אותו חזקיה למה כל זה, ענה לו ישעיה כיון שלא נשאת אשה לקיים מצות פריה ורביה. אמר לו חזקיה, וכי בחינם לא נשאתי אשה, הלוא ראיתי ברוח הקודש שיצאו ממני בנים לא טובים שיעברו על התורה. אמר לו ישעיה: למה לך להכניס את ראשך בסודותיו של הקב"ה? מה שאתה מצווה לעשות – תעשה, אתה מצווה על מצוות פריה ורביה, ועליך להביא לעולם ילדים ולחנך אותם לתורה, והקב"ה מה שטוב בעיניו יעשה הוא. אמר לו חזקיה, הריני חוזר בי ממחשבתי, ותן לי אולי את בתך לאשה, ואז אפשר שהזכות שלי ושלך יגרמו ויצאו לי בנים צדיקים. אמר לו ישעיה, הקב"ה אמר לי שכבר נגזרה עליך הגזירה, וממילא לא אתן את בתי לאדם שהולך למות. אמר לו חזקיה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא [יהושפט] אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. שנאמר: (איוב יג. טו') הֵן יִקְטְלֵנִי (לא) לוֹ אֲיַחֵל. ע"כ. וכמו שראינו בפסוקים לעיל שמיד קיבל הקב"ה את תפלתו של חזקיה, ועוד לא הספיק לצאת ישעיהו הנביא מחצר המלך, וכבר נגלה אליו הקב"ה ואמר לו שיודיע לחזקיה שהוא מרפא אותו מהשחין, ומוסיף לו עוד חמש עשרה שנה לחיות, וכן יצילהו מסנחריב מלך אשור שבא להלחם בו.

אחים יקרים, הנה לנו חזקיהו המלך ששמע את גזרתו של הקב"ה מפורשות, "כי מת אתה, ולא תחיה", ובכל זאת לא נתן אל לבו תחושת יאוש כלל, אלא היסב פניו אל הקיר ובכה והתפלל מקירות לבו, והקב"ה ענה לו. על אחת כמה וכמה במקרים שונים ומשונים שקורים אצל כל אחד, ואדם כבר נשבר ומתייאש ואין לו מצב רוח כלל, כי לדעתו אין תקוה, אך שוכח הוא לרגע את בורא עולם ישתבח שמו לעד שהכל שלו והכל הוא יכול, וכמו שאמר בנביא (שמואל א. יד. ו'): "כִּי אֵין לַיהוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט": – להקב"ה אין מניעה להושיע ישועה קטנה או ישועה גדולה, הכל בשבילו אותו הדבר.

אשר על כן, אחי ורעי, בואו ונחלץ חושים לשתף את בורא עולם בכל עניינינו כולם, מהקטנים ועד הגדולים, ונבטח בה' באמת ובתמים ובלב שלם, שהכל ממנו יתברך, ושהכל לטובתנו. ועצה טובה לכל אדם שמגיעים אליו כפעם בפעם מקרים המצערים אותו מאוד, שישתדל לומר 'תקון חצות' ולהצטער ולבכות על חורבן בית המקדש, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (או"ח סימן א. סעיף ג') "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". כי בורא עולם קבע לאדם כמות של צער שיצטרך לעבור אותה, והחכם ממיר את הצער הזה על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו ובוכה על גלות וצער השכינה, וממילא לקח את מכסת הצער והייסורים המגיעה לו, אבל אדם שלא בוכה על דברים חשובים אלו, אין ברירה אלא לשלוח לו ענייני צער אחרים, ה' יצילנו.

ועל כל פנים לאחר שאדם מתפלל, אומר ה"חזון איש", צריך הוא לחוש תחושה כזאת: אני את שלי עשיתי, כלומר התפללתי, והוא יתברך יתן לי כפי מה שהוא מבין, ומתי שהוא מבין, ואני סמוך ובטוח שגם אם לא יתן לי, אין זה אלא לטובתי, ותפילתי בודאי לא הלכה לחינם, הקב"ה גונז את כל התפילות ושומרן, ואותן תפילות יעמדו לי במקום אחר. וכאשר רואה אדם שתפילתו אכן התקבלה, מן הראוי הוא שישוב ויפנה אל ה' ויודה לו. ואז הוא חווה שוב את החוויה של הקשר עם הקב"ה. אם הוא עושה כך בתמידות יזכה לאמונה חושית, זוהי הדרך הקלה להשגת האמונה שהורה ה"חזון איש" לתלמידו.

עשיר אחד החליט לרדת למפעל לראות את פסי היצור ואת העובדים שלו.

הוא יורד ממנהטן לברונקס איפה שהמפעלים נמצאים, נכנס לאולם המפעל ומתפעל מעובדיו המסורים, תוך כדי צדה עינו באיזה בחור שעומד ומחכך את גופו בקיר! כועס העשיר, כולם עובדים ורק הבטלן הזה מתחכך לו להנאתו ולא עובד כמו כולם?

ניגש אליו העשיר ושואל: תגיד כמה אתה מרוויח בחודש? אמר לו הבחור: 2000 $ העשיר בלי להתבלבל שולף מכיסו חבילה של דולרים, סופר 2.000 $ נותן לו לבחור ואומר: תעוף מכאן אני לא רוצה לראות אותך!

כשנרגע העשיר הוא פונה למנהל העבודה ושאל: תגיד לי בבקשה, באיזו מחלקה עובד הבחור הבטלן הזה? מי בכלל קיבל אותו לעבודה?

עונה לו המנהל: סליחה אדוני הבוס, הבחור הזה לא מפה, הוא השליח של הפיצה שהביא פיצה לעובדים.

יש אנשים שהולך להם, יש להם מזל, והמזל משחק להם ויש להם על מה לשמוח והכל הולך כמתוכנן, ויש כאלה מה לעשות שלא כ"כ הולך להם, ואין להם סיבה להיות שמחים, והנה חז"ל באים ואומרים בשורה: "משנכנס אדר מרבים בשמחה" לא משנה כמה אתה מרוויח, לא משנה כיצד אתה מסתדר עם האשה, לא משנה כמה לחץ יש מהילדים, לא משנה כמה אתה מרוצה מעצמך, מגיע חודש אדר תהיה בשמחה!

השאלה היא: איך? איך עושים זאת? איך משיגים שמחה? מה הדרך אל האושר, כי זה מה שמחפשים כולם, החיים הם אנטי שמחה, החיים לחוצים ומלחיצים, אז איך אם כן משיגים שמחה?

תענית כט ע"א: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה

איך ממעטין בשמחה כולנו יודעים, לא מסתפרים, לא נושאים נשים, לא שומעים מוזיקה ולא חוגגים. אבל איך מרבים בשמחה? אם אתה בלי מצב רוח, אם יש לך איזו שהיא מועקה, אם אתה בתקופה לא טובה בחיים, אומרים לך לא! משנכנס אדר מרבים בשמחה, איך עושים זאת? מסתכלים בלוח השנה ונעשים שמחים?

זאת ועוד שהרמב"ם קובע להלכה: חובה על יהודי תמיד להיות בשמחה! וכך גם לומד האר"י הקדוש שכל מצוה שאדם עושה צריך לעשותה בשמחה!

גם אם קיימת את המצוות אבל לא קיימת זאת בשמחה, הנחת תפילין מהודרות, שמרת שבת כהלכתה, אבל לא שמחת בעשיית המצוות, לא שמחת שזכית להיוולד יהודי, ואולי היית מעדיף להיוולד גוי, כי אין לך כח בשביל כל המצוות הללו. דע לך כי למרות שקיימת את המצוות בהידור, לא קיימת המצוה בשלמות, כי חסרה בהם השמחה. כתב הרמב"ם מי שלא עושה המצוות מתוך שמחה ראוי להיפרע ממנו! הוא ראוי לקבל עונש על זה שהוא מקיים את המצוות כהלכתן אבל ללא שמחה!

וכך כותב הרמב"ם בסוף הלכות לולב: השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה, עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו. שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב. היכן נאמר פסוק זה בפרשת כי תבא בקללות.

מסביר הרמב"ם ואומר: אתה עובד את הקב"ה נכון, אתה מקיים את כל המצוות, ובכ"ז באים עליך קללות, למה? איך יתכן? אומר הרמב"ם בגלל שאתה לא עושה זאת בשמחה!

מניעת השמחה היא אם כל הצרות של האדם!

והשאלה היא: איך אפשר לחייב אדם להיות בשמחה? יש אנשים שמחים, ויש אנשים כל הזמן פרצוף תשעה באב. זה ענין של אופי, זה הכל במוח, איפה הוא נולד, באיזו סביבה הוא חי, יש הרבה פרמטרים שגורמים לשמחה או לעצב חלילה, אז מה אתה דורש מאדם מסכן שהתנאים שלו לא מאפשרים לו להיות בשמחה, תהיה שמח! איך זה עובד?

לבא ולומר שמי שלא שמח נעניש אותו? אולי תעניש אותו גם בגלל שהוא נמוך, או בגלל שהוא שמן? או בגלל שהוא בתת תזונה? מה זה הדבר הזה? יש אנשים שזה האופי שלהם, יש אנשים תמיד שמחים, חייכנים, כייף להיות בחברתם, לדבר איתם, ויש אנשים ה' ירחם כל הזמן קוטרים, לא כייף להיות לידם, מה שלא יהיה, לא טוב להם! אז מה לעשות ככה הקב"ה ברא אותם!

באים חכמים ואומרים לא! מגיע חודש אדר, תהיה שמח! זאת ועוד מי שמקיים מצוות בלא שמחה ראוי להיפרע ממנו! איך עושים זאת?

צריכים לדעת שהשמחה היא: בחירה!

זה לא אופי, זה לא גורל, וזה לא מזל, מי שרוצה להיות שמח יכול להיות שמח זה תלוי אך ורק באדם!

איך עושים זאת? לכאורה 'שמחה' זה תלוי ברגש לא במעשה? במעשה בידיים יש לי שליטה, אז אני יכול להחליט לעשות או לא, אך ברגש איך אפשר לשלוט? אומר הרמב"ם הגיע חודש אדר, תתחיל לשמוח, איך אני אשמח, מנהל הבנק נושף בערפי להפקיד מידית 20.000 ₪ אני יכול לשמוח? תן לי 20.000 ₪ אני אשמח, אז איך אומר הרמב"ם אדר הגיע, תשמח!

הבא ונראה. חודש אדר הוא החודש היחידי שיש לשמוח בו בכל החודש.

בניסן יש את חג הפסח, מצוה לשמוח בו, כמה ימים שמחים? שבעה ימים

שבועות, כמה ימי שמחה? יום אחד

שמחת תורה? יום אחד

סוכות? שבעה ימים

חנוכה? שמונה ימים

מגיעים לחודש אדר, כל החודש שמח! למה? מה קרה?

פורים? נו אז מה?

בניסן יש פסח! וכי אומרים משנכנס ניסן מרבים בשמחה? מגיע טו בניסן אני שמח, אבל אני לא שמח כל החודש, מדוע באדר שמחים כל החודש?

צריכים לדעת שאלו הימים של חודש אדר הם ימים של שעת רצון שהקב"ה מחייך אלינו, ולא רק יום הפורים אלא כל החודש, וזה כתוב מפורש במגילה: והחודש שנהפך להם מיגון לשמחה, כל החודש!

למאי נפקא מינא?

נ"מ ראשונה אומרת הגמרא זה חודש טוב עם מזל גדול לישראל לכן – אומרת הגמרא בתענית (כט ע"א): בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה.

יותר מזה אדם שלא יכול לקרוא מגילה בי"ד באדר, אנוס! יכול לקרוא המגילה מתחילת החודש, אין דבר כזה בשום חג, מי שלא יכול לאכול מצות, או לשתות ארבע כוסות בי"ד בניסן לא יכול לשתות ביום אחר בחודש!

מה אם כן המיוחד בפורים, באדר, חודש שלם!?

רש"י אומר: שחודשים אדר וניסן רצופים ומחוברים והתחילו ניסים ברצף החל מחודש אדר ונמשכו לחודש ניסן לכן כל החודש אדר נחשב לחודש של שמחה.

נשאלת השאלה אם כך אז נשמח גם כל חודש ניסן? אם אדר וניסן כחודש אחד רצוף בניסים, למה א"כ לא אומרים גם על ניסן, "משנכנס ניסן מרבים בשמחה"? מה אירע באדר שהופך אותו לחודש מלא של שמחה?

עלינו לדעת שהשמחה באדר היא לא בגלל פורים, אלא בגלל ז' באדר!

מה קרה בז' באדר? נולד משה רבנו, אבי הנביאים, מושיען של ישראל, נותן התורה.

פורים לא יכול להפוך חודש שלם לשמחה, כמו שפסח וחנוכה וסוכות לא יכולים להפוך את כל החודש לשמחה, וכל ענין השמחה הוא מפני לידתו של משה רבנו בחודש זה.

בזכותו של משה רבנו קיבלנו צרור של שמחות, כל המועדים והחגים בזכותו של רעיא מהימנא.

החגים הם ימים ספורים ובודדים שיש לשמוח בהם, וכל חג זה שמחה אחת, אבל ז' באדר זה כל התורה כולה, כל מה שיש לנו זה בזכות משה רבנו, בזכות ז' באדר היום הגדול בו נולד אבי הנביאים נותן התורה. ועל דבר כזה ענק לא מספיק לשמוח יום אחד, חודש שלם צריך לשמוח.

דוגמא: אדם מתחתן, וכי רק היום שהוא מתחתן זה היום השמח שלו? זמן רב לפני החתונה הוא נרגש ושמח. כך גם במתן תורה כביום חתונתו וביום שמחת לבו, לכן ז' באדר סוכך על כל החודש כולו.

כשם שאומרים, "משנכנס אב ממעטין בשמחה". מדוע משנכנס אב? מדוע לא רק ביום תשעה באב שבו היה החורבן?

אלא שבתשעה באב לא קרתה בו צרה אחת בלבד, בתשעה באב הוכפלו צרותיהם של עם ישראל, לאורך כל ההיסטוריה אנו מוצאים צרות שהתרחשו בתשעה באב.

המרגלים מתי חזרו? בתשעה באב! הבבלים בחורבן ראשון עלו על ירושלים בתשעה באב, הרומאים בחורבן בית שני עלו על ירושלים בתשעה באב, גירוש ספרד החל בתשעה באב.

לכן כל החודש כולו ממעטים בו בשמחה, ולהיפך, באדר כל החודש מרבים בו בשמחה.