בספרים הקדושים מובא שבט"ו בשבט נוהגים עם ישראל קדושים, להרבות באכילת פירות (מגן אברהם סי' קל"א) ובספר שבט מוסר (פרק ט"ז), הביא מצוואת רבי אליעזר הגדול, שאמר: בני, הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא. וכן יש מנהג קהילות שבחג השבועות נוהגים לשטוח בבית הכנסת אילנות ועשבים (שו"ע או"ח תצ"ד ב' ובבאר היטב), כדי שיזכרו שנידונים בחג השבועות על פירות האילן ויתפללו עליהן.
ולכאורה קשה, שהרי אמרו חז"ל (ר"ה ב' ע"א) שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, וכן אמרו חז"ל שחג השבועות הוא ראש השנה ויום הדין לפירות האילן ובעצרת נידונים על הפירות. ואם כן, הלא מן הראוי היה, שבט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, יביאו לבית הכנסת אילנות, שזהו עניינו של יום. ובחג השבועות שהוא ראש השנה לפירות האילן, ירבו באכילת פירות. ומדוע איפה מחליפים את המנהגים.
ונראה לבאר, שכאשר דנים את האילנות בט"ו בשבט, מביאים את פירותיהם, כדי ללמד עליהם רחמים, ולכן דווקא בט"ו בשבט שזהו הזמן שהאילנות נידונים עליהם מביאים פירות, כדי שנראה את הטוב שהאילנות מוצאים, ועל ידי כך נתעורר לבקש עליהם רחמים ביום הדין שלהם. וכאשר דנים את הפירות בחג השבועות, מביאים אילנות ושוטחים אותם בבית הכנסת, כדי לזכור מנין יצאו הפירות, וכדי שילמדו עליהם רחמים.
חובת האב והאם בחינוך ילדיהם
ומזה נלמד על חובת האב והאם בחינוך ילדיהם לדרך טובה וישרה, והיינו, שכאשר מן השמים דנים את ההורים, שהם בבחינת האילנות שצומחים מהם פירות, אזי מביאים בשעת הדין את פירותיהם – את הבנים, כדי לראות איך ההורים גידלו וחינכו אותם, ולפי זה דנים את ההורים. אם ההורים חינכו טוב את בניהם ופירותיהם טובים, מוסיפים להם עוד אושר ונחת. אך אם ח"ו ההורים פשעו בחינוך הבנים, אזי כשמעמידים אותם למשפט מעוררים ומזכירים להם ענין זה. ואילו את הבנים דנים לפי הכוחות שנתנו ההורים בהם, כיון שלא דנים את האדם לפי מה שאין בו, אלא רק לפי הכוחות שאצורים בו ולפי החינוך שהוריו נטעו בו.
ולכן האדם צריך להתחזק מאוד בכל כוחו ובכל ליבו למסור נפשו לחינוך בניו, שיעשו פירות קיימים ועומדים לעד, ועל ידי זה העמל לא יהא לריק ולתוהו, כי חיי עולם הקב"ה נטע בתוכנו, ואם האדם מקיים את המצוות ועושה את רצון ה' כדבעי, על ידי כך קונה לעצמו חיי עולם נצחיים. ואנו באנו לעולם הזה כדי לעמול בגידול וחינוך הבנים, לטפח ולשמר את כרם בית ישראל, ולכן צריך להזהר לעובדה ולשומרה כראוי וכדבעי, כדי שהדורות הבאים אחרינו יהיו ישרים ומבורכים לעדי עד עם קיום נצחי ולדורי דורות. כי אם אין המשך וקיום למה שהאדם חינך את בניו, ופירות החינוך לא עלו יפה, וכמו שאמר הנביא "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים" (ישעיה ה' ב'), סימן מובהק הוא שגם הראשית לא היתה מתוקנת כראוי, ויסודות החינוך לא היו עומדים איתנים. וכל אדם צריך למסור את נפשו בתפילות ובמעשים כדי שחינוך בניו יצליח.
ואמרו חז"ל (שבת כ"ט) המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא, מפני גויים מפני ליסטים מפני רוח רעה מפני החולה שישן, פטור. כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה, חייב. ופירשו הקדמונים, דהנה כתוב (משלי כ' כ"ז) נר ה' נשמת אדם, והיינו, שהנשמה של האדם נמשלה לנר, שעל ידי התורה והמצוות מדליקים בו אור. ולכן אמרו חז"ל, שהמכבה את הנר, היינו, אדם שלא מחנך בכל כוחו את בנו, וכביכול גורם הוא לכבות את נר נשמת בנו. אם מתיירא הוא מפני גויים או מפני לסטים או מפני רוח רעה, והיינו, שיש גזירות ושמדות בעם ישראל, ורוחות רעות מנשבות בעולם ומונעות את האדם מלקיים את חובתו, או מפני החולה, שבנו חולה ואינו יכול לשאת בעול המצוות, א"כ אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה. אבל אם חס הוא על הנר או על השמן והפתילה חייב, והיינו, אם האב חס וחומל על בנו שלא לייסרו ולהוכיחו שילך בדרך טובים, ומחמת רחמנות לא מטריח את בנו להשכים ולהעריב ולשאת על עצמו עול תורה, אותו אב מתחייב בנפשו על פשיעתו בחינוך בניו, ועליו נאמר חושך שבטו שונא בנו (משלי י"ג כ"ד).
ואם ירצה האדם לבדוק ולדעת בשעה שעולים בליבו רגשי רחמנות על צאצאיו, אם הם רגשי רחמנות אמיתיים, או אכזריות במסווה של רחמנות, יראה ויבדוק על מה הוא מרחם, ובאיזה עניינים תכונת הרחמנות גורמת לו לחמול על ילדיו. אם מחמת הרחמנות הוא רוצה לוותר ולמנוע מילדיו דברים שבקדושה, ידע שרחמנות זו היא עצת היצר ושורשה נעוץ באכזריות ורשעות. אבל אם רחמנותו של האדם גורמת לו לרחם על בניו בשאר עניינים, זוהי רחמנות של אמת, ומקורה מטוהר ליבם ומידותיהם של בני ישראל. וענין זה רמוז במה שאמר ירמיה הנביא, ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, והיינו, שמחמת הרחמנות שהיתה על דברי קדושה, נגרם שהגיעו לאכזריות כל כך גדולה עד שבשלו את בניהם, כיון ששורש אותה הרחמנות היתה נטועה באכזריות.
לכן חובה גדולה מוטלת על כל אדם לבדוק את עצמו תמיד בעניני חינוך הבנים, שהרי מן השמים זיכו אותו ומסרו בידו פקדון, נשמה קדושה וטהורה, ועליו מוטלת החובה לחנך ולהאיר את נשמת בנו באור התורה והמצוות, שעל ידי כך תאיר נשמתו באור נצחי לדורות.
לסכור את הפרצה!
חיסרון יגרור חיסרון, עבירה תגרור עבירה, בסחרור נורא!
משל נוקב בעניין. מעשה באדם שהיה רוכב על חמור ופניו אל הכפר, לקנות עז חולבת שתדור בחצרו. קנה עז, ותלה בצווארה פעמון. קשר חבל לזנב החמור וחיברו לסרט הפעמון, ושב לעירו שמח וטוב לב כשהעז מתנהלת בעקבות חמורו. כל זמן ששמע את הפעמון מקרקש, ידע שהעז מאחוריו.
ראוהו שלושה פרחחים.
אמר הפרחח האחד: "יש לי רעיון כיצד לגנוב את העז".
אמר השני: "ואני מסוגל אף לגנוב את החמור שהוא רוכב עליו!"
והשלישי לעג להם: "אין זה כלום, בידי לגנוב אפילו את בגדיו שהוא לבוש בהם!"
אמרו ועשו.
התגנב הראשון, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלה אותו בזנב החמור. התיר את החבל, ומשך את העז אחריו. האיש המשיך לשמוע את דנדון הפעמון, ולא חשד בדבר. בטוח היה שהעז מהלכת בעקבות החמור.
הפרחח השני המתין לו כברת דרך משם. "אמור לי, אדוני", התעניין בנימוס, "האם אופנה חדשה היא, לתלות פעמונים בזנב החמור?"
הביט האיש לאחוריו, ונחרד. " אבוי, העז נעלמה", ספק כפיו.
"מן הסתם לא הרחיק הגנב לכת", ניחש הפרחח. אני אשמור על חמורך, ואתה רוץ אחר הברנש!"
רץ האיש בכל כוחותיו, ואין עז ואין גנב.
בלב כבד שב על עקבותיו. ואין גם חמור. אף השומר נעלם.
שרך דרכו רגלי, החום היה כבד והשמש קפחה. הגיע לבאר, והנה אדם עומד על שפתה, מביט לתוכה ודמעותיו נמהלות במימיה.
"מה לך בוכה", שאל בעניין. והלה סיפר כי התכופף לבאר להרוות צימאונו במימיה, וצרור כספו נשר מחיקו ונפל למעמקיה.
"יום של פגעים הוא", השיבו האיש, "גם לי נגנבו היום עז וחמור".
"הבלים", הפטיר הלה, "מה שווים, אם תעלה את ארנקי מהבור אתן לך בשכרך את דמי החמור והעז גם יחד!"
התקוה שבה לפעם בו, המזל מתחיל להאיר אליו פנים. חיש קל פשט את בגדיו וצלל לבאר. חיפושו לא העלה דבר, האוויר כלה בריאותיו. כשהגיח ועלה – לא ראה את האדם, ולא מצא את בגדיו…
הנה כי כן, אילו לא היה שאנן כל כך מתחילה. אילו מעיף היה מידי פעם מבט לאחוריו לראות האם העז עדיין קשורה, מגיע היה זה מכבר בשלום לביתו. אבל הואיל וסמך על הפעמון, ולא חשד באפשרות גניבה, הלך מדחי אל דחי, ואשריו אם הצליח לחמוק לביתו באין רואה בחסות החשיכה.
כלפי מה אמורים הדברים? כלפינו, ההורים. אין קל מלומר: איני רוכב על חמור, ולא קניתי עז. אבל הלוואי והיה מדובר בעז. הורים כה רבים "רוכבים על חמורם", עסוקים בענייניהם. ענייני הבית, העבודה. שאננים כל כך לנעשה עם צאצאיהם. רגועים מקול הפעמונים שברקע. זה בסדר, הצאצאים מאחורינו, הולכים בעקבותינו. ובינתיים עלול לבוא מישהו ולהדיחם. חבר רע, חברה מדיחה. ובתים רבים כל כך היו שאננים עד שמישהו הסב את תשומת ליבם. קצין מבחן, שלא נדע, התעניין בנימוס האם ידוע היכן שהה התכשיט אמש. טלפון שאיבן את הלב מאימה. ואז מוצאים לפתע את כל הזמן שבעולם, יורדים מהחמור, מכל ענייני השגרה, מפסידים שעות עבודה וכסף כה רב בניסיונות שיקום או הצלה. ולא אחת שבים בלא העז ובלא החמור, בראש חפוי ובושה נוראה!
וכל זה היה יכול להיחסך במבט אחורנית, לראות היכן העז. לא לסמוך על הפעמון המרגיע!…
וסליחה אם החרדנו מישהו. ובעצם, אליו הכוונה.
ואני תפילה שיחד נזכה לרוות נחת ואושר מכל יוצאי חלצינו וימולאו כל משאלות לבנו לטובה אמן ואמן.
מאת הרב דוד הכהן – גן יבנה
