דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (פרשת תרומה כה ב').
תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, פעם אחת באה אשה לפניו בשני בצורת אמרה לו, רבי פרנסני, אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום, אמרה לו, רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים, עמד ופרנסה משלו. לימים חלה ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם, אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו? מיד קרעו לו גזר דינו. תנא הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו. (בבא בתרא יא.)
ובאמת מדוע הוסיפו לו דוקא עשרים ושתים שנה?
הגמרא (סוטה כ:) אומרת שזכות תולה שלושה חודשים ובמקום אחר (ב"ב ט:) כתוב "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות"
ועניין הברכה הוא הזכות שעל זה תולה הגזר דין ומתעכב שלא ייענש במהרה. לפי זה יוצא שעבור אחד עשר ברכות שמגיעות לבנימין הצדיק שמסתמא גם פייס לאותה אשה, מגיע שלושים ושלושה חודשים. ועבור שמונה נפשות שהחיה יוצא איפוא שמגיע לו מאתיים שישים וארבע חודשים, וזה בדיוק עשרים ושתיים שנים. (קול אליהו)
על פי האמור רואים כי הנותן והמפייס לעני שכרו מרובה ביותר. ולמה באמת שכרו כה מרובה?
אלא בהיות שהדבר היקר לאדם זה הזמן, כיוון שבכל רגע יכול לעסוק בתורה ולקיים מצוות. ואם מוותר הוא על הזמן כדי לפייס את העני הרי שהקדיש את זמנו שהוא יקר לו מאוד ועל כן מידה כנגד מידה אף שכרו יהיה מרובה מאוד.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
