"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:" (פרשת תרומה גה, ב)
ידועה קושייתו של האלשיך הקדוש: מדוע נאמר "ויקחו לי תרומה' ולא "ויתנו לי תרומה?"
במדרש רבה מבואר העניין ללמדך שהנותן תרומה למצוה לוקח ומרוויח יותר משווי הכסף והזהב שנתן ולפיכך נאמר "ויקחו".
מעלת עושה הצדקה גדולה היא עד מאוד, ועל כך מובא בספר "קב הישר": אמר רבי יוסי על הפסוק "וצדקה תציל ממוות" – יש אילנא דחיי ויש אילנא דמותא. והעושה מעשים טובים מחזיק באילנא דחיי והעושה מעשים רעים מחזיק באילנא דמותא, והאי גברא דאחזיק בצדקה ויהיב פרנסה לעני, שע"י הצדקה הזו החזיק באילן החיים והתיש והכניע את כוח אילן המוות!
וכתב האר"י ז"ל, שכל מצווה שאדם עושה נרשמת אות אחת מכ"ב אותיות התורה הרמוזה באותה מצווה על מצחו, וכשהוא עושה מצווה אחרת נמחקת האות הראשונה ונכתבת האות של המצווה השניה שעשה, אבל אות של מעשה צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל כך אומר הפסוק: "וצדקתו עומדת לעד" (תהילים קיא, ג).
כל אחד יתאר לעצמו איך נראה מצחו, כמה אותיות ומעשים של צדקה חקוקים עליו. אוי לו לאותו אדם שבמצחו יש רק אות אחת ושאר המצח נקי…!
ומכאן יסוד גדול לנותן הצדקה עד כמה צריך הוא לעשות זאת בסבר פנים יפות, ודרושה מאתו חכמה גדולה למען נתינת הצדקה באופן שהמקבל לא ייעלב ולא ייפגע.
מעשה נפלא על כך מופיע בספר "מחשבת התורה":
מסופר על רבי אברהם אבן עזרא, מפרש התורה הנודע, שהיה כל חייו עני מרוד ונדד ממקום למקום. באחת מתקופות נדודיו הגיע לפני שבת לעיר אחת. באותו מקום היה נהוג שבעלי-הבתים של העיר מקבלים אורחים לפי סדר מסוים קבוע שאין לשנותו. בשבת זו מקבלים אורחים תושבי העיר שהגיע תורם, ובשבת הבאה מארחים את האורחים הבאים אחריהם בתור.
איתרע מזלו של האבן עזרא שהיה צריך להתארח אצל אדם שהיה מפורסם בקמצנותו הגדולה. אותו אדם, במטרה לחסוך מהוצאות השבת, היה נוהג לרוץ לשוק מאוחר מאוד סמוך לשבת ולקנות את שיירי המאכלים שנותרו ביד המוכרים, שיריים אלו נמכרו באותה שעה בזול. לאחר מכן הוא מיהר לביתו וביקש מאשתו שתכין אותם מהר כדי שתספיק לבשלם לפני שבת.
באותו יום שישי, שבו הגיע האבן עזרא לעיר, עבר בעל-הבית בשוק בשעה מוקדמת, שלא כדרכו, וראה שם דג יפה וטוב וחמד אותו בלבו. הוא התמקח שעה ארוכה עם המוכר עד שהצליח להוריד את מחירו ולקנותו. והנה לפני כניסת השבת נודע לו מהממונה על האורחים שהגיע תורו לקבל אורח לאותה השבת.
פניו של אותו אדם חפו. צר היה לו מאוד לתת לאורח מנה יפה מאותו דג. קמצנותו היתה כה גדולה עד שלבו לא איפשר לו לתת משלו לזולתו. בלית ברירה הוא רץ שוב לשוק וקנה שלושה דגים קטנים, ישנים ומעופשים עבור האורח. בבואו הביתה הוא ביקש מאשתו שבליל שבת תגיש לאורח את הדגים הזולים והישנים, והוא עצמו ימצא כבר דרך שלא לאכול אותם בתואנה כל שהיא. לאחר מכן, כאשר האורח יהיה שבע מהמאכל הרע, יאכל הוא את הדג היפה.
בליל שבת כאשר התקרבו בעל-הבית ואורחו האבן עזרא לבית, הריח האבן עזרא את ריח הדגים המעופשים והבין מיד מיהו מארחו ומהי מגמתו, אך לא אמר מאומה.
והנה, לאחר הקידוש ונטילת-ידיים כאשר הגישה בעלת-הבית את הדגים המעופשים לאורח, גחן האבן עזרא אל אחד הדגים והחל ללחוש לו מילים שונות, לאחר מכן הוא עזבו ופנה לדג השני וכן לשלישי.
בעל-הבית תמה מאוד על מעשיו של אורחו ושאל אותו לפשר מעשהו והאם ח"ו אין הוא עושה כישוף בלחשיו עם הדגים.
ענה לו האבן עזרא שהוא כותב פירושים על התורה ותמיד הוא רצה לברר כיצד התרחשה קריעת ים סוף, והנה עתה בראותו דגים ישנים מאוד הוא סבר שהם מאותה תקופה ויהיה באפשרותם לספר לי על קריעת ים סוף, אולם הדג הראשון לא זכר וכן השני, ואילו הדג השלישי אמר שיתכן שאחיו הגדול הנמצא במטבח זוכר זאת.
בעל-הבית הבין את הרמז והתבייש על כך שהוא נהג במידה כ"כ בלתי הגונה כלפי אורחו. הדברים חדרו ללבו והוא החל מהרהר על דרכו הנלוזה ועל מידת הקמצנות הקיצונית שאליה הוא נגרר עד שחייו וחיי בני משפחתו הפכו לקשים, עצובים ובלתי נסבלים.
המעשה מלמד אותנו שמידת הקמצנות פוגעת בראש ובראשונה באדם עצמו
עד ששבתותיו נעשות חול וכל חייו הופכים למסכת של צער. הדרך היחידה היא להתנער מאותה מידה רעה, להיות בעל לב רחב, להוציא הוצאות כראוי ולחיות חיים שיש בהם הנאה מעולמו של הקב"ה.
על כך ציוותה התורה: "ויקחו לי תרומה", התרומה הינה גם לקיחה, היא מסייעת לאדם לחיות כראוי בעולמו של הקב"ה. התורה מצווה גם: "פתוח תפתח את ידך", פתיחת היד פותחת גם את הלב, ולבו של האדם מסוגל באותה שעה הן לקיים מצוות והן ליהנות מעולמו הנפלא של בורא העולם. וידע האדם שעיקר מה שיש לו בממונו הוא מה שנותן לצדקה, וגם אם יש לו ממון הרבה אך מונח הוא כאבן שאין לה הופכין, ולא נעשה בו כל שימוש. דומה הוא ממש לשק סוכר גדול ובתוכו זבוב, ואותו זבוב מתהלך להנאתו ואוכל מהסוכר. האם יכול הזבוב להתפאר שהוא עשיר ויש לו הרבה אחרי שהוא סגור בתוך השק, והרי אין בכוחו ליטול הכל. כן גם לגבי העשירות, ממון אשר נותן אדם ממנו לאחרים שייך לו. הנותר כלל אין בטוח ששלו הוא.
"ובראשית חכמה" נאמר: "הרחמנים ומאכילי רעבים ומשקי צמאים ומלבישי ערומים ומחלקי צדקות – עליהם נאמר 'אמרו צדיק כי טוב' (ישעיהו ג, י)".
הנתינה של האדם לעניינים רוחניים אינה אלא לקיחה, שכן כל מה שאדם נותן ומשקיע בעולם הזה עבור קיום התורה והמצוות, הוא לוקח אתו לעולם הבא, וכל השאר נעלם כאבק פורח!
וכתב ה"אפריון" שאפשר לרמוז זאת בלשון המשנה הראשונה במסכת שבת: "פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית". כאשר פושט העני את ידו לפנים כדי לקבל הריהו לוקח מבעל הבית, אולם המשנה אומרת "ונתן לתוך ידו של בעל הבית", כדי ללמדנו שלקיחה זו אינה אלא נתינה, משום שיותר מאשר עושה בעל הבית עם העני, בנותנו לו צדקה, עושה העני עם בעל הבית.
זה שאומרת הגמרא (ערובין נד ע"א): "אמר ליה שמואל לרב יהודה: חטוף ואכול חטוף ושתה, כי העולם הזה שאנו הולכים ממנו דומה לחתונה.
מדוע? שבשעת החתונה האולם גדוש אנשים, קולות השמחה והצהלה נשמעים ברמה, התזמורת מנגנת בקול גדול, המאכלים מוגשים כיד המלך, האורחים אוכלים מכל טוב, והכל זוהר ונוצץ ומאיר באור יקרות.
אך זמן קצר לאחר תום החתונה, בבת אחת נעלם הכל כלא היה… האולם שומם וחשוך, האורחים כולם הסתלקו איש איש לדרכו, אי סדר שולט בכל פינה, שאריות אוכל פזורות על השולחנות הריקים, והמראה כולו כלל אינו משובב נפש.
זר כי יקלע למקום ישאל את עצמו: האומנם לפני שעה קלה נערכה כאן חתונה עולצת ושמחה? כמה חבל! כמה זמן, ממון וכוחות נפש וגוף הושקעו עבור האירוע הזה, והנה בתוך כמה שעות הכל חלף כלא היה ולא נשאר ממנו מאומה!
ואמנם, מכל הסממנים החיצוניים של החתונה לא נותר מאומה – אבל דבר אחד נשאר מן הערב הזה, והוא עיקרו ותכליתו: הקידושין. החתן והכלה יצאו מן החתונה כשהם מקודשים ונשואים, ועומדים להקים בית נאמן בישראל!
כך הם חיי האדם: שבעים שנה חי האדם בעולם הזה; אוכל ושותה, שמח ועולץ, שר ורוקד. חולפות שבעים השנים, האולם מתרוקן ואורותיו כבים, מן האוכל נותרות שיירי עצמות עלובים… והדבר היחיד שנותר הוא הקידושין – המצוות שקיים האדם בחייו!
רק את ה'קידושין' הללו לוקח הוא עמו לעולם הבא! כמו שאומרת המשנה (אבות ו, ט): "בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד".
נמצא, כי כל השקעה שהיא בתחום הרוחני ובענייני קדושה, ויהא מחירה אשר יהא – אין היא בגדר של נתינה, אלא לקיחה, שכן אלו הדברים היחידים שיעמדו לו לאדם בעת פקודה.
