מצוות פאה – המצווה שאין לה מידה מדויקת בתורה

מצוות פאה לעניים

פעם נכנס יהודי אל כ"ק מרן האדמו"ר מוישניץ-מאנסי זי"ע, והרבי שאל אותו אם כבר למד היום, הלה השיב: "כן, כבר למדתי". שאל אותו הרבי: "מה למדת?", והשיב שלמד 'חק לישראל'. שאל אותו הרבי, אם הוא יכול לבחון אותו על מה שלמד. השיב שכן, והרבי שאל אותו: "איזו מצווה מלמדים את הגר לראשונה, כשבא להתגייר וללמוד תורת ישראל?", והשיב: "מצות פאה". שאל אותו הרבי: "התדע למה דווקא מצות פאה מלמדים אותו, יותר משאר המצוות?"
השיב הרבי: "לפי שמצות פאה, הוא דבר שנותנים לשני משל עצמו, ומלמדים לגר שהדבר הראשון והתנאי הראשון של יהודי, הוא לתת לשני משל עצמו – כלומר הסימן הראשון של יהודי הוא, שנותן לשני את מה שהוא עמל עליו בעצמו…

מצוות פאה היא מצוות עשה מהתורה המיועדת לבעל שדה חקלאי, להניח את היבול בקצה השדה עבור עניים, ולא לנכס לעצמו כלום מהתבואה. פאת השדה היא אחת ממתנות עניים שחייבה התורה את בעלי השדה בארץ.

שיעור הפאה המובא בתורה

התורה אינה מציינת באופן מפורש את הכמות של התבואה שיש להשאיר בקצה השדה, ולכן גם אדם שמשאיר כמות תבואה קטנה מקיים את המצווה. ויתרה מכך, המשנה מנתה מצווה זו בכלל המצוות שאין להן שיעור: ”ואלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה”. למרות שמהתורה אין שיעור למצווה, חז"ל קבעו שיעור למצוות פאה וחייבו את האדם להשאיר לפחות 1/60 מכלל התבואה. עם זאת, קיימים שלושה מצבים בהם ראוי להשאיר לפאה יותר מכמות זו:

  • כאשר בעל השדה זכה לברכה מרובה בשדהו
  • כאשר העניים בעירו מרובים
  • כאשר השדה קטן ובכמות של 1/60 אין כמעט תועלת לעניים.
עניים מלקטים חיטים בשדה

מתי ראוי לקיים את המצווה?

הפאה צריכה להינתן בסוף הקציר או הקטיף, כפי שנאמר בספר ויקרא יט, ט: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר".
יש מספר טעמים לכך: 

  1. הטעם הראשון הוא מפני גזל עניים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מתי שירצה, יוכל לתאם עם קרובו או חבירו העני שעה שבה לא יהיו עניים בסביבה, ואז יפריש את הפאה באופן שרק קרובו יספיק לקחתה, ונמצא גוזל את שאר העניים. 
  2. מפני ביטול זמנם של העניים, שיוכלו להעריך אימתי יסיים לקצור את השדה, ובינתיים יתפנו לעסקיהם או ילקטו בשדות אחרים.
  3. מפני הרמאים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מכל מקום, יוכלו הרמאים לטעון שכבר הפרישו, או יפרישו מהמקומות הגרועים, והמצווה שיפרישו את מה שנותר בסוף, בין טוב ובין רע. 
  4. מפני מראית עין, שאם יפריש באמצע השדה, הרואים שלא שייר בסוף עלולים לחשוד בו שלא הניח פאה (על פי הגמרא במסכת ירושלמי פאה ד, ג; רמב"ם ב, יב).

הטעם העמוק לקיום המצווה

אדם מגיע לעולם, ומוצא בו את בורא עולם שהקדים אותו. אדם עוזב את העולם, ויודע כי הקב"ה נשאר להשגיח על הקיים, באהבה ובחמלה. האדם הוא חלק קטן בפאזל, המשתלב בזרימת החיים הקיימת, כאשר על הקב"ה נאמר: "אני ראשון ואני אחרון". מצוות פאה באה לעורר אותנו לזכור כי הקב"ה הוא מקור הברכה, והוא הבורא יש מאין. נקודת הראשית שייכת לו, ובקיום המצווה אנו מחזירים אותה אליו כדי שנתברך.

שתפו את המאמר: