כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: (כי תצא כא. יח').
בגמרא במסכת סנהדרין (עב.) אמר רבי יוסי הגלילי, וכי מפני שאכל תרמיטר (משקל קטן) בשר ושתה חצי לוג יין אמרה התורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של אותו בן סורר ומורה, שסופו שיגמור את נכסי אביו, וכיון שהתרגל בשתיית יין ואכילת בשר, ממשיך לבקש את לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה, מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם.
והוסיף רבינו המהרש"א
שמיתתו של בן סורר ומורה הנאה לו והנאה לעולם, מפני שטובה היא לו שלא ימשיך לחטוא, וטובה היא לעולם, כדי שלא יצא להרוג נפשות אחרי כן.
והנה הענין הזה כולו הוא צריך ביאור, שהרי אמרו חז"ל אין הקדוש ברוך הוא דן את האדם אלא לפי שעתו, כלומר לפי מעמדו באותה שעה, שנאמר, אל תיראי, כי שמע אלקים אל קול הנער כאשר הוא שם (כא, יז) רש"י ז"ל הביא דברי חז"ל שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: "רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?" לפי שכשהגלה נבוכדנצר את ישראל עברו דרך המדבר, והיו ישראל אומרים לשוביהם: בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו. והיו הערבים יוצאים לקראתם ומביאים להם דג מלוח ונאדות נפוחים. סברו שהנאדות מלאים מים והירשו לעצמם לאכול הדג המלוח. צמאו ופתחו הנאדות שהיו מלאים אויר, ומתו בצמא!
והשיב למלאכים: "ועכשיו מה הוא, צדיק או רשע?"
אמרו לו: "צדיק".
אמר להם: "לפי מעשיו של עכשיו אני דן אותו." וזהו: "באשר הוא שם".
עוד שאלו רבותינו, מדוע נידון ישמעאל "באשר הוא שם", ואילו בן סורר ומורה שגנב מהוריו, זלל וסבא, נידון למיתה על שם סופו שעתיד הוא ללסטם ולהרוג כדי למלא תאוותו, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב? (סנהדרין עא ע"ב)
רבינו אליהו מזרחי זצ"ל ענה, שהחילוק פשוט: בן סורר ומורה כבר התחיל במעשים רעים, אלא שעדיין לא הגיעו לשיאם. לפיכך מענישים אותו בכל חומר הדין על שם סופו. אבל ישמעאל לא חטא כלל בענין הריגה בצמא, ואין להענישו משום העתיד. ובספר "בינה לעתים" (ח"ב, דרוש א לשתיקה). פירש בזה מה שנאמר בדור הפלגה "וזה החילם לעשות", שמכיון שהחלו במעשה ניתן להענישם על שם סופם.
וכבר העירו שלדבריהם, הרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות, (יומא עו ע"א) ומי שמתייצב על דרך טובה, ודאי נידון על שם סופו ופיסגת התעלותו!
והמהר"ל מפראג זצ"ל תירץ כדרכו תירוץ עמוק: בגדרי עונש, אין מענישים על סמך צפיית העתיד, שעדיין לא נתחייב בעונש זה. אבל בן סורר ומורה נידון על פי משפטי התורה, ואין משפטי התורה עונשים, אלא תיקון וזיכוך לאדם. וכדאי לו למי שעתיד ללסטם ולרצוח למות זכאי ולא למות חייב, לטובתו נקצב דינו!
והרב "נחלת יעקב" זצ"ל תירץ, שבן סורר ומורה נידון על שם סופו, על מה שהוא עצמו עתיד לעשות, אלא שמקדימים את עונשו. מה שאין כן בענינו של ישמעאל, בניו הם שיהיו רשעים וימיתו בצמא, ולא יומתו אבות על בנים. (דברים כד. טז')
תירוץ נוסף הובא בספרי גאון עוזנו מרן החיד"א זצ"ל. שחז"ל אמרו שהנושא יפת תואר, שבויה נכרית, סופו שיהיה בנה בן סורר ומורה. אם כן דרכו לחטא ולהדרדות סלולה וצפויה, ויש לקטעה. אבל ישמעאל לא נולד בחטא חלילה, וסופו הוכיח על תחילתו שחזר בתשובה. (בבא בתרא טז ע"ב)
שלמה המלך אומר, "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה", רבי אליעזר אומר, אם חינכת את בנך עד שהוא נער בדברי תורה, הוא גדל עם התורה, שנאמר, גם כי יזקין לא יסור ממנה, רבי יהושע אומר, כמו השור שיש עליו עול, שאם לא יורגל כשהוא קטן לשאת עול, לא יוכל בבגרותו לקבל עליו עול, והוא אינו יודע להתגבר על שום נטייה תאוותנית שיש לו. כמו כן הבן, אפשר לחנכו כשהוא צעיר לימים שאז הוא עדיין מוכן לקבל, ואם תמתין לו עד שיגדל, ועל כל דבר תאמר "הוא עוד קטן", אז כבר אי אפשר לחנכו.
פרשת בן סורר ומורה מצריכה תנאים מגבילים קשים כל כך כדי להוציאה לפועל, כגון שתהיה האם שווה לאב בקולה, בקומתה ובמראיה, עד שאמרו בגמרא (סנהדרין עא ע"א), בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתבה אם כן פרשת בן סורר? אלא כדי שנדרוש בה ונקבל שכר. על כל פנים מפרשה זו נלמד, שאם ההורים אינם עוצרים את הבן מתאוותיו כשהוא עדיין צעיר לימים, אזי סופו מי ישורנו ה' ירחם.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
